מי במחששה מחשש

העבודה לא התאימה והמכה ניפצה את איכות החיים.

עכשיו אאוטסיידר בין בני נוער אאוטסיידרים,

על צריבה נרקיסיסטית אפשר להתגבר.

לוקח אחריות על האיווי והתשוקה

לא מוחק עם המרפק את שהיד כתבה.

מקריא בכיתת אמן. הם רוצים הכל אינסטנט,

כמו בזן – כאן ועכשיו.

כוכבים נולדים, שורדים, שלל נעורים שדודים.

"שואלים למה התכוון המשורר,

אז באתי להגיד לכם למה התכוונתי".

כיביתי את האור לצלילי הברירה הטבעית

והחזרתי אותנו 100 שנה אחורה.

איך התחלתי לכתוב?

זה התחיל מקריאת "לאישה" העיתון שנערים אוהבים.

בדף האחורי היו משחקי מילים – לשון נופל על לשון,

שיחקתי עם זה ומאז אני משוחק, בידי שירים מוכתבים.

עברתי את הרף היישר ל "כסית" – פונדק הרוחות,

משם נסתי לכל הרוחות.

למאדים שוגרו גשושים, התרים 4 על 4 את האדמה החרבה

במהירות שבה אתה משורר.

כלים זקנים שתוקפם פקע, ממשיכים לפלס בלאט דרך בריק.

זה גורר גלגל וזה מתכסה אבק וכל פעם מחדש נעורים לחיים:

סופה מנקה את קולטי התדרים שלהם,

תלולית מאפשרת זווית שמש, המזכה בבדל אנרגיה מתחדש.

ואני נוסע ברכב החלל שלי, עוד כמה למנאייק?

המחוג עובר את קו מחצית המגרש.

גורלי שברירי. תלוי בנהג ממול, בכיס האוויר, בבוס,

שרק אותי לא ירמוס.

סביב פוליטיקאים מהזן המצוי –

אוכלי עצמות, גורסי אדם, על המקום ועל הדם.

אשים נפשי בכפית ולא אתן לו יד.

מחשיב אותי כמו כלב מלומד.

עדיף שיחשוב שאני בעד הנגד ונגד הבעד.

אחרי הקלפי לא סופר אותי, בדיד מבודד.

והקרינה שבי מצטברת, זולגת ומלחכת את הקירות.

הכור ישן, אבל פעיל. כמה פצצות מכיל? על מי עלי אותן להטיל?

זו חידה שאת פתרונה לא אנחש.

כשכיפת הפלדה של צ'רנוביל שלי תקרוס אני חושש.

כצונאמי בפוקושימה אטמר עם אלה שלהנציח אתיימר.

הלילות קפואים וארוכים, החורף ממשמש בי ובא.

הרעפים נושרים, אך השיר באח בוער.

קצת על השיר