ממלכה

א.

כשפתאום נפסקת המוזיקה

ניצלים לשונות דימויים כיין שמנוני.

 

מנשרי האדמה עולים אילנות גדועים של תוכחה

ומבשרים על בוא הבוש החרישי, המתופף שמות של מתים

על גבי עיתויים של שמשות ערביים.

 

ב.

ועוד הינו מהלך כמושל בארץ גדולה

וכמושך את חסד הנעורים מכל דבר קיים.

 

מתענן כסיירה-קוצנית ושולח נופת צופים רבתי

לעננים ולאנשים שמעבר לשמש.

 

כה זעיר הינו נוף מלכותו וכה צלם נשאר בתווי הקרקע המדושנת.

לא כמו זלזלי עופרת המתייפחים בו, ככלות כל תווי מוזיקה נלווים.

 

ג.

ועוד הינו ישן כמו מרגיש רגש אדמה פועמת.

עדנת אדמה תפיח בו רוח של שטות מלוטפת

ותתיירא שמא ישמע הוא את אשר אינו יודע לפרש.

 

ד.

כל דמיי המריבה הנלווים לו.

בשמים בשומים הישקוהו

והשיקוהו אל גדות המזח המיזדבח ככלות האלילים.

וידע את אשר לא זכר ונזכר שידע והבין וחזר.

 

ה.

עולם חובק, קורץ והוא ניקרץ, נחבק בלפיתת עוז

כמלך אשר מובל לגרדום.

הובל ונגרר עד אחרונת ממלכותיו הימנו נטפה.

 

לשון של תוגה אחזה בלשונו והפך פניו ונשא דברו אל ערי המנשרים.

וידע והרגיש והבין והתאחר והתמהמה

ומת.

 

שמש הערביים רצחה אותו ברציחה חרישית.

דמו זלף מנטף, אדום ארגמני ומבושם.

רך ועדין כדם תינוק.

 

נמסך דמו על שמש הערביים החיוורת כריבת דומדמניות זכה.

והרגיש את עצמו כעור המתלבש בדיוק כואב על עצמות גרומות.

 

ו.

כיסא מלכותו נתפס.

בשריקה נואפת של מלכה

מכת שמש פועמת.

 

שוויון את אישה – לזה שנטווח כאחרון השלוחים.

שוויון שמך נישא עז מרננים של שוק.

קוראי התגר נפחו בישמך את אחרון הידועים

ואת שוויון של דמדומים.

 

ז.

נפש ערל יודעת מעשה נמהר.

נפש יודע מרגישה את בוש קומך.

נפש בקועה בוקעת מתוך קילוחי חייך.

 

נשף הלילה מסתיר את הנפשות מעין כל.

גיל זיזי המרתפים שקוע בכר למראשותיך.

 

ואת כולך מאזינה דרוכה, רוחך עליונה גופך גמיש.

יודעת נשמות אבודות, מעלה באוב דמות שליט ודל.

יודעת את מעשה הקיץ.

 

אדיר הנמסך על עננים של מעלה

אדירה את למולו עומדת.

 

ח.

יושבת בחצר ההרמון נשותיך לרגליך זה מכבר.

ירוק הדשא, ירוקה החומה.

אדומה נילפפת השמש ועולה מעל ים קרח של נתינים מתים.

 

ט.

ואת מחזיקה בידיך מזבח מעדנות, ריחני.

קרבה השמש ומתירה את ברזלי קישורי שמלתך מעליך

לבדידים נוטפים של פלדה נחלדת.

 

נחלצת מבין שלדי ארמונותיך ונסה בבהלה עד תום קר הדשא.

   

י.

שמש גדולה קרבה לוהטת ומלחשת את שמיי ברוך הגודל המפורש.

 

פוצץ הקשב השרוע

פוצץ עד אחרון הנתינים.

ראשך אשר נגדע נמצא שרוע

ואת שרועה בינו לבין שמש איוב מחממת בקרים.

 

יא.

בכרים קמו איכרי האדמה והחלו בעבודת כפיהם.

קול שירתם נישא כשאגה מעל ים הקרח.

 

אי שם קם מלך מים.

ניער כפיו והחל במלאכת הבניין.

 

בעיתוי מזומן קמו גדענים בקצה העולם והחלו במסע לעבר

ממלכת הקרח. 

 

קצת על השיר