הנה בא חסר הבושה ויוריד לנו ת'ראש

הבעיה היא שהרבה מהחברים שלי

נמצאים היום בעמדות בכירות

וככה יצא ששר החינוך פתאום מזהה אותי בקהל,

עוצר את ההרצאה – "שלום".

אני עונה "שלום"

והוא אומר "אני מתרגש, אתה לא מתרגש?

אתם יודעים מי יושב כאן?

היחיד שהצליח להשיג אותי ב-10 ק"מ".

אחרי ההרצאה פניתי אליו 

"הרי בינינו אין כלום, אני מורה אתה שר.

אתה מלמד שירים? מתי לימדת שיר?"

 

הוא היה נבוך, אבל לא היה לי אכפת,

הרי מי חשוב לי, מי שמלמד ילדים.

אני יודע שמי שהם אומרים עליו – אדם טוב,

הוא בטוח אדם טוב.

הסברתי "אני לא חלילה מעביר ביקורת

אתה איש נפלא, אבל תניח לי, אז מה אם פעם

בגיל עשרים ביחידה דרכינו הצטלבו". 

 

"אבל אתה היית כוכב?" אמר.

מאז שהשתחררתי, אני לא שייך לשום קליקה,

יש רק קשר של חברות וזיכרונות.

לא רציתי להיות קנאקר, רק ללמד

וגיליתי שהם הרבה יותר חכמים ממני,

למרות שכיום כבר בא לי להקיא מזה.

אמרו לי שאחרי השבתון המצברים מתמלאים,

אבל אצלי כבר יש קטטר.

 

כשאבא עמד למות הוא קרא אותי אליו לשיחה,

יצאתי רע מאוד, כמו מכל שיחה איתו.

טען שהתבזבזתי בהוראה, שלא מיציתי ת'פוטנציאל

המקודש. חולק עליו

כשבודקים מי השפיע – זה תמיד אחד על אחד.

מעדיף ללמד בכיתה מוסיקה,

שבגיל ארבעים ילכו וישירו בציבור.

זו חותמת המים שלי.

 

השר התפלא "בצבא צריכים אנשים כמוך,

יכולת להתקדם עד ראשות ממשלה".

חלקתי "לא יכולתי להגיע לדרגה בכירה,

אני מתכוון מעל תת-אלוף, כי יש מס' קווים אדומים

שאני לא מוכן לעבור.

למשל: אני ואתה מדברים,

שנינו רואים את הסיטואציה בצורה שונה.

אתה תבוא עוד כמה זמן ותגיד על מה היתה השיחה

ואני אגיד את דעתי ואז נתראה, או שלא נתראה יותר.

אבל בוא נגיד שאנחנו מדברים על איזו פעולה שקרתה

והתקשורת מתעניינת בה והדבר נהיה אין.

אז מישהו עלול להיפגע.

אם אכתוב סיפור על אירוע מסוים, שאתה היית המפקד שם

ואציין שאחד החיילים התייבש,

ונגיד שאתה מועמד לקידום, אז אתה נחסם מייד".

השר החליף צבעים ונאלם.