ראמסס לשלטון

רוצים לתת לי פרס החינוך,

אתם עושים צחוק, אז עשיתי צחוק, כי עשיתם צחוק.

למורה הכי גרוע נותנים פרס?

היו זמנים, אבל היום התלמידים ואני זרים.

הדימויים שלי לא שלהם, שפתי לא שפתם.

"לכו, קחו כדור, תנו לי קצת שקט".

 

אני רואה שניים רבים ולא מתערב.

למה לי? זה לא נוגע לי.

אני אומר לתלמיד "אתה לא מעניין אותי"

וכל הכיתה צוחקת מזה.

מנותק – הם ילדים בני 12, אני בן 55.

אני שואל אותם "מי הכי מעניין כאן?

 30 נק' למי שיצליח לענות".

הם מנחשים ואני מגלה להם שזה "אני",

למה? כי אני הכי משעמם.

 

במשך שנה מעביר להם חומר של שני שיעורים. 

עושה חידונים ושטויות ויש לי שקט תעשייתי.

כמה שאני משקיע בהם פחות,

ככה הם מעריצים אותי יותר.

עד כדי כך שהם המציאו עלי שיר

והיום גם המורות כבר שרות:

"ראמסס, ראמסס הגדול מכולם.

ראמסס, ראמסס הגדול בעולם".

 

מבקש שיגישו לי הצעות ייעול לבניית שולחנות

ובסוף השיעור אומר שהייתי מאמץ אותן,

אבל ההצעות לא טובות. זה השיעור.

תשאל תלמיד מה נתן לך המורה למוסיקה – 0 מאופס.

אבל תשאל איזה מורה הוא היה – "אה, מורה נהדר".

 

באים הורים ואומרים שמענו שאתה מורה גדול

ואני בז להם "באמת, מה הילד שלך קיבל ממני,

מה כל כך טוב בי?"

והם עונים "אתה גדול, כולם אומרים את זה".

 

נכנס לשיעור ואומר "אני שונא אתכם" והם צוחקים,

הם חושבים שזה בצחוק

"אני באמת שונא אתכם".

והם שרים "ראמסס המלך, ראמסס המלך".

 

אני רוצה לצאת לפנסיה ואשתי נגד

"תביא ת'כסף וסתום ת'פה".

אולי כשאעזוב ת'מערכת

יהיה לי אומץ גם לעזוב אותה.