קטונתי

עלטה.

גורי האדם ישנים שנת ישרים

את ערה, הכאבים לא נותנים.

אסור להירדם,

שהמוות לא יגבר ויחטוף אותך לעולמך.

 

הלילה שטמן בחובו חרדה,

תם עם חבטת עיתון הבוקר בדלת.

בעמודי האמצע

מוצפנות מודעות האבל

באותיות קידוש לבנות.

 

על איכות החיים התפשרת,

מתוך אהבת החיים.

מבטך מעיד כי את מאבדת

את עצמך בתוכך.

קוקטייל הכדורים מטשטש עליך

את דמותך.

 

מתקשרת לעבודה להתנצל

"איני יכולה לבצע עוד את עבודתי

בבקשה דאגו לי לפרישה מוקדמת".

לכך כבר דואגים מלמעלה

מהחלונות הכי גבוהים,

מי אני שאפקפק.

 

ילדיך נאלצים להתבגר בכפולות

כל שבוע שווה שנה

עוד מעט יעברו את גילך.

מנסים להפוך לאנשים,

להספיק לחוות את אימא – כבוגרים.

העבר מלמד שזה לא אפשרי

הכאב אורב בעתיד

בהווה – החלל הופך מוחשי.