צד א'

חדר אפלולי בשלהי מרס.

הירח ירוי ממעטפת העבים נח על גבי עטרת כוכבי מעלה.

חדר אפלולי ובו מונח זקן,

מחשבותיו מתקתקות בין הקירות הרהורים של שלהי מרס.

 

האיש הזקן רזה.

האיש הזקן כבד.

האיש הזקן ורוח מרס הצעירה רוקדים בערגה על תקרת החדר

את שנת השיכורים המתוקה.

על הרצפה שרועים כמה בקבוקים ריקים,

חתומים במרקם עדין ושברירי של קורים.

קורי מרס חדרו את החדר, מטילים צל כבד על הקיר ממול.

 

ב.

אל החדר פורץ אור מסמא.

הזקן ממצמץ, נאנח.

קשישי – מציבה על הכירה מחבת מיובלת בבדלי חלודה

ומטגנת ביצים.

ריח עז מתפשט בחדר.

הזקן מתפשט בחדר.

האישה סבה סביבו והוא נקשר בה בקשר הצל.

היא נושקת, הוא קושר קשרים ותסבוכות בצילם המשתרע.

 

חום נעים של בוקר –  צח כחמצן רווי.

 

ג.

גן העדן הפרטי שלו הוא העולם הנשקף משם והלאה.

ריחותיה, הם ריחות בצל מטוגן וריח חלוד של יבלות מחבטות.

הקשיש ממשש עורפו ומתחייך אליה:

"אשת איש אשת בצלים" הוא משתעשע.

 

ד.

זקנת הנדנדה יושבת, סורגת במעבה היער.

הזקן נפנה ומוצא יער של בוקר.

 

זקנת הנדנדה ניגשת אל זקן של יער ויורה בו מבט בלא התראה.

סוקר עצמו ופתאום סב על עקביו ויורה בה צרור מבטים מתמשך.

 

זקנת העץ וזקן הבצלים שלה, שותים קפה תחת עצי הנענע.

והשקיעה קוטפת שירי אלול כסופים בשערותיהם החלושות.

 

זקנת אלול נכספת לזקן הסתיו הנעטף בבגדי- שלכות.

זקן הים עורג שעות לבתולת הים הנצחית ושוקע בה בריח דליל של דגה.

  

ה.

הדקה עוברת והזקן ממשיך לאלופת הבצלים.

נכרך סביב צווארה ככדור צמר והיא משקה אותו בלשונה של אם.

יורדת על בירכיה מול הזקן שלה.

ובלילה הם שותים שיקויי אהבה, הזקן עושה שתייתו טבע

והזקנה זקנת ההדרים בחדר מיטותיו קבע.

 

ו.

פתע נפתחת דלת של אחרית הליל.

וזקנת בצלים אחת במלוא אונה.

חרש, חרש באה אל החדר.

 

הוא שואל לשמה והיא עונה

והוא זקן מאד והיא זקנה.

הם חבוקים כעלי שושנה.

וזיקנה יורדת על גבעול – דיממה.

 

נעור ומתלבש את תווי פניו.

יוצא ערוך אל הדשאים ערוך לקרב.

זקן קליל ונערי דוהר אל חגביי סלע.

נישא אל הדשאים למלוא ריאותיו.

 

הוא זקן מאוד והוא עכשיו.

רואה נערות מנופפות אליו.

רואה עירום על חגבי סלע.

 

לובש הוא אז ארשת בר מינן.

והינה וכבר שומע הוא את כל המייתן.

 

לכדן ברשתו – אחת למולו, אחת למראשותיו.

עין אחת פוקח להשגיח על עלמותיו.

 

זקן הסלע ישן שנת ישרים פיריו עייף ומדושן עונג ישן.

ובבית זקנת הבצלים, זקנה של בית, זקנת הבוקר וזקנת עכשיו.

מציעה מיטה של לייל.

 

ז.

זקן של חצות הליל מתבודד על סלע איוב.

חושב ועושה את מלאכת החשבון, מחבר, מחסר, מגלגל בעיניו.

ידיו על פניו – כל תו, כל תו.

ידיו במעמקי קמטי מראשותיו.

רגליו נאלמות תחת קמטי צלעותיו.

 

נשימותיו סודקות בור בתוך הזריחה.

הזקן כמעט ומתמוטט תחת כובד תוויו.

 

ח.

אך ישנו השיווי המשקל השמירה,

הזקן השומר מתחייך לו במין איזו נהרה.

 

ריח הים – ריח מלח שוטף מתוכו את טעם בצליו.

מדמדם, ביטנו מלאה ישן עם זקנת כוכבי יה.

 

מתענג אינו אובד בשקט הנפרש.

יודע את מלאכת האהבים גם על קרקע הים הנאנס.

 

טעם של בצלים מטוגנים אז עלה באפו.

אז עלה בידיו, באוזניו.

כל גופו כאב בחשבו על חמוקיה של אשת בצליו.

טעה והסיר האבק ממרקם דלתותיו.

נכנס כציד רק בכדי לטעום את אשר בקדרתה

ויצא טועם ממנה כל אותו הלילה.וידע אותה וידעה היא כי טוב.

ויקום וייעש כמנהג כל הימים והאיש זקן מאוד.

 

וישתו שיקויי אהבה מוריקים וראשם סחרחר

וגופם סחרחר.

נפשם בתהום ההזיה.

ורוח נופל ומתרסק על זקן שוטה.

אישה פתיה מעונבת ורוחשת עניבת חנק

ולצידה תליין.

בראשו תנוחות של אהבים ומעונות של נועם.

 

צד ב'

 

בוקר מכה אותו לקום.

אץ בכיוון פעמיו לעבר,

אך שב ונזרק מהקירות על המיטה.

 

שוכב על גבו בפיקחון מלא.

חוזר על גודש דמותה,

אך בכדי לדמיין את טעמה המצוי.

 

ב.

יושב באמבט של בוקר.

גופו מתהדר ונפרשים המומים של שלמה המלך.

יושב וחושב על אסתר מלכה יפה.

 

צעדיו מסתמנים כהים על אריכי הרצפה, חלקלקים.

הוא מביט מן החלון האחד על השתקפויות מערומיו בינות לאנשים.

 

ג.

מתלבש בעורו של מועדון הברידג'.

מחליק את זיפיו.

מעלה כמעשה מלאכים.

שעת חשיכה במועדון הברידג'.

יושב נגטיבי.

מצפה אחריהן כעיוור בחשיכה

והן רצות לקראתו בחיבוק מפנים.

והיא עוקבת אחריו שכוחה כצל.

  

ולו ארמונות ולבבות שבורים יש

והיא צל.

ולו יש יום גדוש

והיא הלילה המצפה רועד.

חוזר רצוף לבצלצליו המתוקים.

להרוות צימאונו בדמה המצל.

 

ד.

איתה בלילה הקשה וביניהם מגעה של מיסיס אקסלבי

מרטט בנפשו נימי תסס מסוימים.

ומגעה המסוים של מרת הי מעורר אצלו זיכרונים

ובינה לבינו גוף אחד, גוף אחד.

 

הזקן ממליח את אהובותיו.

וגופו רק אליה יוזע.

וישן שנה עמוקה וגופו נימלט אז אל בין הכרים

חבול מנשיקות מאהבותיו.

 

והזקן מאלוה יצדק וממלאכי שלג יכתיר ראשו.

וגופו אל על יזעק ולמלאכי כפור ייט.

 

ה.

וייתכו שאגות אישה מעל יער הזינזונים.

וזקנה שנימצא באותה שעה באחת העלמות דהר לעבר מחבוא של צל

מפני הד מביש זה של אנחות.

ולא ידע בה את אשתו כי כה שונה היתה בהתירה את המירקם.

חדוותו ארצה ויאספה.

וישזור את הנאותיו עד יעבור זעם.

 

ויעל במורד.

ותיראהו עולה במעלה המתגבר.

שמים של אבן ורוח של ברד קידמוהו מרתיעים.

קיללת חופיו נמרצת קידמוהו רשעים.

 

הזקנה מסמנת בפניו תחינות.

הזקנה קורעת מתוכה את מחול החלומות.

 

הזקן נוטה להלך על מרצפות צרות.

זקנה מרוטה משמיטה אליו חללים.

 

הוא מדמה כי לבושה לבן

והיא נעטפת בתכריכים.

 

שואל למה הכורח המדומה.

עונה כי המדומה אינו כורח.