דבר

וכאשר אני עומד כאן בעמידה של יציאת מחנות.

וכאשר מתנופף שערי.

עיני לאות ונפשי יודעת ועיני גונחות שערים של ליל מארס קודח.

לא היה זה המעשה האחרון שלי כאחרון הנביאים

ולא שאגתו האחרונה של לביא.

ידעתי את אשר לעשות ואת אשר ניתן לשירה.

אומר את אשר עליי לשאת בראש גאה

לאחר שורות קצרות של יללה אילמת.

 

ואיין אומר ואיין זיו על שעות עמל יגע

ואין תום לאחרית פיצפוץ אבן.

כל תלות ניתקה במפגיע

וכל שערים ננעלו תדיר.

אך בעומדי כאן בתוך יגון מצל

ובשורקי את פזמון הניאון.

יגוח עקבי בברך הזמן ונמצאתי שפוף כפוף

בתוך גחלת עמומה של צאת המחנה אחור.

 

לפני אדוות גלים נכפפת.

עם תום סערת הליל הקודר

בוא יבוא האב ושיפתי הזמן ינשקו איזור.

המחר יאיר עוד מבעד מגירות בקועות.

האמת ישנה והאמת איננה

ואחרון הנביאים עדיין מדמדם את השעה.

 

הרגע הינו רגע והזמן חלוף.

שפתיים של דבש עומדות בצו השעה.

עומדות קשה משבת ומגעת ומחוש.

כה רב הוא הנדרש מגשת.

והחוש הוא חוש מעל לזמן הנוצר.

 

שעה שנוצרתי המו רכבות וקילוח דגים נשמט.

כל הים רגש את שמי כנביא וכסב וכבא אחרי מישהו,

שלא ניתן להריחו מעל לזמן.

 

בשורתי לכם היא הבשורה עצמה.

בדיו עמלתי את עתידכם אגב יללה אילמת

ובחרוק שיניי את אשר הודבק בבשרי מקדם.

בנסותי להשתחרר מהפריה קדומה

נשארתי בתווך בין שני מחנות.

ראשי גאה כמיקודם אך פסיעתי דוממת.

 

על כן קחו מנחתי ושאו ליבכם.

כי העולם סב על נביאיו

וצו השעה הוא צו הרגע וצו השיר.

יש לשימו תחת פרח רענן

ותחת דלת ותחת ניר.

  

סוף מנחת ערלים סוף צו הערב המובס.

כוס הכעס נשענה על דול שופר, נחה.

קול בס של חביות דומם

נוצר בכדי להשיק היכלי – שן.

מת הסב ומת הקבצן,

נולד נביא נרו – יאיר.