הוא

א.

מתרחץ.

עירום מעצמיותו אותה אין הוא שומע באוזניו מיפאת מים רבים

השוטפים מטה.

רגליו מבוססות בשקט הקופח על אוזניו.

מולו כיסא בית השימוש רומז על קציה של בחילה המזדחלת בו,

מזנבת בו לועות פעורים, משדרת בו אלמוות, משלהבת בו כוכבים ולילה,

משתרעת לקצה צילו השטוח כנקודה נגודה של מים רבים באים.

 

רגליו גדולות עליו והוא קטן מצילו לפי יחס.

לאן אני זורם מכאן? הוא חשב.

לאן אני חושב מכאן?

בטפיחת ידו התהברו המילים – לאן, אני, זורם.

 

המים כחולים יותר מן הלבן, הלבן הוא כיסא.

והלאן היה למן ההתחלה.

לאן אני כחול יותר? הוא תמה.

לאן אני לבן, לאן?

הוא נשם.

והיו נשימותיו מהלכות בין הקירות והיה הולך ונושם את עצמו לדעת.

 

ב.

היה שנפרץ ומצא עצמו עומד כמו משתקף, כמו מתבהר יותר.

הביט לעברים, מצא אותם עומדים ושאל: "למה?"

שפתיו נפסקו בשאלה.

דמעה ירדה ונתגלגלה בו.

דמעה נצרבה בו ויצאה מצווארו בהסתר.

 

"הפירצה, הפירצה", עבר הלחש מתלחש כלחישה.

"הפירצה", הוא אמר.

המים ירדו, הוא נסוב עליהם ונראה היה כנעטף בהם ונראה היה כמתגלם.

התחכך, גבו לפירצה ונתחייך.

 

ג.

צד שלישי ניקרע, ביתו שלו ניתלש וזרם.

עיתות מלחמה נשמעו והוא נמצא שכוב שטוף ומדמדם.

העגורים חלפו דרך חדרו, מעופם הסתמן מעל זגוגיותיו

והוא הסירן למען יטיב לראות.

אך קו מעופם לא השתנה כי עברו בו.

הוא הסיר אותו למען יטיב לראות, אך נוכח שלא כך היה.

החזיר אותו לעצמו ושקע במיטה.

המיטה קלטה אותו והוא חלם קו.

  

ד.

ניגנח המקום היגוב.

ניגבתה עדותו ניתימרה להכיל אמיתויות מרומזות.

ניגבהה קומתו מעם קו, נתיישרה אל מול הלמות אותו הלב.

ניתגבשה.

 

רגעים שעברו וחלפו חזרו ונתימרו למלאו, עת ראה את ההיא

והיא ישובה על כיסא הפוך.

בגניחת העלמות ניסה הוא את שיטת האין ונוכח שאין.

ערך הכיסא לגביה הראה כי לא היתה שווה לו, אך השוויון לגביו אינו ערך.

 

ה.

הוא חש בודד.

הוא קם ממיטתו.

הוא הלך.

תאר והינה נוף ירוק ורק שביל. אחד, מסוים מכה את גופך וחובל בך

חבורות ריח אדמה טרי.

פצע פתוח וחבורה וריח אדמה נישא חריף.

נישא מעשה תאר.

 

ו.

חוף הים התמלא איש.

על המים בית שימוש לבן.

ישב על בית השימוש למול כל דבר אחר.

ישב מעשה תאר.

היא לא זעה למולו, משמה היתה שם.

 

נמצא חולש על ים, נמצא מתנוסס נם לא נם.

נמצא נפול כמו ניקרוהו השחפים – עיניו אינם, פניו אינם.

                                              ידיו, רגליו אינם, אינם.

 

הים התייבש, הזרימה התקשתה באפיקיו.

כל כולו אמר הוד ולא אמר דבר.

נמצא שלד וידו שאינה נמצאה מציירת עננים.

נמצאו עננים באים רוגשים וגועשים באים מעשה תאר.

 

בעוד עוטה הוא דוק הומר בשרו, דרך עיטויי גלימת מלכותו שיאגו אבלים

בלי תשובה.

כל עינו החלה מתכסה אגם, גבישי מוצק מאד.

עגום מאוד ירד הטל, צבע הכל פסים.

 

משב לא מורגש של חמציצי- מזבח.

ראשו, ידיו, גופו, פניו – מתפתלים בעווית.

האוויר מזיק לו כאומר: "הכאשר מזיק יותר".

  

ז.

בעד היותו שקוף כל מכות רועמים נטפו מים.

היענים השירו נוצותיהם והוא צועד במנוחה והוא צועד, צועד במנוחה.

 

צועד דומם.

יער של שמים מכסה עליו, שעטת פרסות – חמה מקפיאה בין קרניים.

הוא לא מדבר.

 

בין קרניים עקרות של שקיעות ספר נטוע.

זוכר קטיעות שקבר, זמירות שהדהדו כתעתוע.

ניסה לזמר ניגונים ששורר, ניסה לבאר.

ניסה כמעשה תאר.

 

הכיסא נישמט וכלב הסף השחור נבח ארוכות.

מבעד ציירה מחשבתו – עיגולים, ריבועים, ריבועי מים.

 

ח.

מרגלים תרו שמים בחפשם.

והרוח דחף כרוח וגבר.

נטמנו בקיר זכוכית ועוד גבוה ובידו דבר.

הוא חופר הוא עובר, נשקף כלום והוא חופר בו וחוזר.

 

מוצא בקבוק, מתחפר מבעד חוסר הסתימות.

הוא מסתייג מהיותו חתרן והוא הופך נרדף.

 

הוא נחפן אל החול ופוסק בו חץ כיוון.

לצידו נחה ביצה ומתוכה בוקע משהו אחר.

לכשיצמחו קרניו ייהפך שחור.

 

בלב השממה הונח מעליו צל.

סב על צירו והתבונן לתוך הקדוש.

יום  דום  עלום.

 

הוא התרוקן לעבר ביתו.

ידע שיש לו שם, שיש לו שם.

שאף אוויר וידע זאת. הוא התבונן, היא התבוננה בו לא צוחקת.

 

נכנם למקלחת, סגר את הדלת.

על הקיר היה חרוט שמו בצהוב.

הוא תמה- האם יתאים הצהוב?

שטף את עצמו, היא לא ידעה עד כמה.

היא לא ידעה אסלה מימיה.

 

ט.

קרא בספר הקדוש וקולו רעד.

המים נספגו אל ערוצים קשים.

 

הקלת שתיקתו קלתה והוא פסק בה כמדבר.

מצוי במתחווי השמש, קרניה הקפיאו לאמור: "אמור"!

פסע בינות לעידנים.

שליו ובוהה.

 

נופץ קיר הזכוכית.

מרגלים תרו שמים בחפשם והרוח דחף כרוח וגבר.

תמיד אמר דקות כמו בגטו האפל, תרו בלי סוף בלי החל.

הכוכבים נשבו נשוב, נשבו הלוך ושוב.

פוצץ פלג שמים, שטף הלוך וחרוב.

כבדו ענני- השמש על המדרכת המחוצה.

אנשי המרגלים תרו שלמים.

הוא תר מטה.

 

י.

משק כנפי – ציפור נרקם מעליו.

שני וזוהר עפף את הכל.

פצפוץ האבן נשגב היה מאד, מאד.

סבב הלוך וחזור ולא ידע כל למה.

אפלולית תדרי בורות נצבעו אפור…

האור מאיר כחושך קורא לו שיחזור.

אינו עונה בלי בושת, אינו רוצה.

 

ממעוף ציפור שב ונגלה ראשו אשר נטמן.

מתוך שמים נשלחה יד לחבוק בלפיתת עולם.

שבר ענן עף מעל, עוף שבר ענן.

קצת על השיר