שח

הוא הופיע במורד הדרך צעדו מהוסס וכבד. מבטו מיימי וכמו מחפש נקודת אחיזה.

גופו רטט בצינה השלווה ומעילו הארוך והמעומלן השתרך אחריו באשר היפנה פניו.

תחת כובע לבד נמתחו רבדים, רבדים של שיער בהיר ורך.

 

הוא עמד והביט נכחו, בולע בעיניו הגדולות והחוקרניות את תמורות הנוף.

השמש הבליחה מבעד כרעי העננים וצבעה את מקטורנו באש – חיים טרייה.

כנקודה שחורה בנוף נייר אדיר, נראה יוצא משדרת הצפצפה לעבר השדה הצהוב שבמרחק.

 

כך היה מהלך ומזמר נשימותיו לאוויר המזוגג, רק הדן חוזר היה ומלווהו כל אותה שעה.

והיו נשמעים כשיח של משרוקיות קטרים, אך שלא כמותם נטועים היו בשלווה.

 

השמש עלתה כגלגל צהוב מעל רכסי האופק ופיזרה חום מעיק סביב.

ידו הושטה בכדי לגעת בה ולשונו המטירה רסיסי רוק חמימים, שהכתימו את האוויר.

לפניו נפרס הנוף והוא חש משיכה אל אותו חום בוהק.

מהירות הליכתו גברה, פעמים כשל וקם ושוב מעד.

רגליו העלו תימרות אבק דקיקות והאוויר נזרע בריח אפר אדמה טרי.

 

נפל, ידיו אוחזות באדמה, פיו קורע נתחים מעשבי הדרך, רגליו מכות באדמה ללא הרף.

הוא בוכה ומקיא את כעסו על האובדן ולומד רגשות צער וכעס.

מרחוק אדי אש אחרונים מתמזגים לאט ובבטחה עם קו הרקיע הארגמני.

 

נמצא עומד בקצה השדה, מריח את המרחק הנישא אביך בינו לבין בית-האבן,

שנטוע בנוף כמתחת מנורה של דמדומים.

 

פסע לתוך הבית פנימה דרך שדה קצר, הרגיש בבית פנימה.

חזר את דלתות הסגור, פתח וניכנס דמום למסדרון המעלה.

נקלף אל אולם ענק, תריס העץ מוגף היה כבשעה של מתקפה, כבשעה של מגננה.

טיפין, טיפין נשרה אפלולית מקירות החדר.

 

החדר נחתם בקירות קלופים. שילדי בגדיהם נפרשו לרגלי החדר כשטיח מלמלה.

על גבי העטרה, בממלכת אריכי- הרצפה, פזורה הייתה פלוגת חיילים משוכים בדום ניתר.

נראו היו כמוכים מהקירות. שכבו כירויים מאיזו הוויה של כעס, על שפתיהם קפוצה עדין הוויית שחוק דוממת.

 

דמם את עמדתו על קרב, שערך בלי דעת.

ושב לבחוש באצבעו האחת בשער ראשו הדליל.

 

התיישב מזרחית לרגליי שולחן בקוע.

נישען מלא גיבו על צלע רגל איתנה.

 

במעלה אנכי שיחק השמש משחק פרוע עם צרח- ממלכה לבנה.

צל הוטל על חצי פניו חושף עווית מסוימת.

מבטו קרע את המסדרון, הביט תחת חשכה מוחלטת.

 

דלת כבידה החלה נפתחת והוא ישב דומם בחכותו לזר "הלבן".

עם כניסת הפעמים החל לנוע במעגל זדוני של תוכחה נתעבת.

רחש עיתונים חבוטים אל קיר נישמע עת התחפר אליהם ברחש של מחבוא וסוד.

 

קרס על הרצפה, רגליו איבדו את כוחם וקרסו תחת כובד משקלו המתעצם.

זחל אל בגדיו, אך הם התרחקו ממנו.

ראשו הסתחרר עליו והחל לדמות, שהבית כולו סובב סביבו.

החל צונח לתהום.

מראות ילדותו אפפוהו,

שדרה ירוקה, שירת ציפורים זמזמה באוזניו להתפקע.

ידיו הונחו על כפות רגליו היחפות. נשכב על גבו והחל מתגלגל במן ריתמוס חרישי

של התפתלויות.

החדר נימלא בריח של קיא מעורב במין לחלוחית.

פקח את עיניו לרווחה, עיניו נצצו והביעו משטמה.

תקרת החדר נידמתה כנופלת עליו, אך הוא שכב תחתיה בפישוט איברים, כמבקש להימחץ ולהיפרע מפרפורי ליבו על ידי רפרוף חרישי ויחיד של צניחתה על גופו העירום.

לפתע נרעד מעצם מחשבתו וניצמד אל הקיר.

החל לזחול אט, אט לעבר הבית פנימה.

גשם זפות ושחור מלא את מחשבתו, ברקים ורעמים מתפוצצים איימו לפזר את גופו לכל עבר.

 

לברוח – הייתה הווייתו מכתיבה לו ללא הרף, כשיקשוק הכלי והתוכנה.

להימלט מהר אל הלבנת אובדן האם, להיגלם בעודו בחיים לגולם-אדם, המדומה לדומם.

לדום, להפוך חסר אם כחסר רגל של כיסא – להיות בר תיקון.

להפוך את העצוב לשרפת החומר ולדישון האדמה.

מוח עליון הכתיב למוחו את צופן הרהוריו, אך מוחו הצעיר לא יכול להפשטה

וקלט רק את שברי היגון שבמות-האם.

 

"הלבן" חש את מועקת החדר.

החדר היכה בו מקדקודו אנכית כצריח.

בלא אומר צעד, סבב בחדר.

מבקיע לו דרך בתוך קרום החשיכה.

הרגשה קדמונית נתעוררה בו והוא חש כעובר בתוך רחם בלתי ידוע, בתוך רחם לא לו.

הבית קרס עליו במלא שנותיו והרגשת נירמס מילאה את מוחו עד כאב.

 

התבונן בו ממחבואו, חושף שיניים קטנות ולבנות במין העוויה,

סבב וניפנה משם.

 

"הלבן" סידר את חיילי המערכה בטור עולה.

בקומה מעל נימצא כבר הדבר זוחל לאורך הקירות, בעקביות.

התקדמות חרישית, בלתי נלאית לאורך קיר- נפתלין ארוך ומחוספס על ריצפה לא ידועה מחושך.

ראשו נגח באפלה באשר ניקרא בדרכו.

עיניו קרועות לרווחה, פיו פולט שאגות של ילד קט, נשימתו כבדה.

ידיו כידי חיה וזחילתו כזחילת הגשם במורד שדרת הצפצפה.

 

אל עלית הגג.

במעלה – צידיי המדרגות, לצד הקיר, צמוד ומתחכך.

המשיך דרכו,

ולמטה עמד הלבן בחשכת תחילה הימים כמסומר למקומו.

לפתע צבט בשרו ועיניו מלאו דמע.

תחת אווירת בית נטוש חש עד עצמותיו כי בעתה היא התחושה.

הובהר לו כי היה בורח משם מרחק כוכבים אם רק יכול היה,

אך גופו מלא היה בכורח לא ברור

ועמו נגררה גם הכרתו ממאחזה, שמאחורי השמש.

גופו נע בתוך חלוקו הרטוב.

גופו העטוי מעטה זיעה ציננו עד כאב.

גוו קמור, עיניו פקוחות, מוחו מצוי בחדר הענק.

משווה היה את הדממה למנגינה של שריקת הסופה בין עצי שדרת הצפצפה.

פסע מן החדר דרך מסדרון אבן.

תקתוקי פסיעתו הדהדו בריקנות וחזרו להבהילו מלפניו.

כמו היה זה הוא, שנימצא מהלך כמורה לו את הדרך.

 

פסלים ורהיטים, שהוסטו מצידיי הקיר אל מרכז המסדרון היו לו למכשול

ובעל כורחו החל פוסע במסלול, שנתהווה בסמוך לקיר.

מבעד צריחים במרחק קבוע דלף אור, שהגביר בו את הרגשת המחנק.

(ובכי של תינוק נשמע).

 

"בכי של תינוק" – אמר.

בכי של תינוק / בכי של תינוק

בכי של תינוק / בכי של תינוק

חזרה אמירתו כהד בחזרה מעגלית והכתה בו מכל זווית אפשרית, עד כי נדמה היה לו

כי יוצא הוא מדעתו.

"די" – צעק.

ובכי של תינוק נישמע!

 

ידיו אטמו את אוזניו.

החל רץ ובורח ודימה עצמו כרץ חופשי בשדה, לצד הבית.

צוחק והשמש מלטפת ראשו.

כך נימצא רץ בהוויה של שחור בתוך השדה הפתוח.

עד, שהתנפץ לאחד הכתלים כאיל מנגח והחל שותת דם.

 

זחל לאורך הקירות בנתיב בלתי ידוע.

זיהה את המקום כעליית הגג.

משך עצמו, נאחז והזדקף.

פעימותיו נשמעו בין קירות הבית.

בין קירות בית ענק נשמעו חוזרות.

 

ניצב מול דלת.

עמד ובהה כלאחר מסך, נרעד עד עצמותיו

ולבסוף –  פתח את הדלת לרווחה.

הופגז באור מסמא.

משהתרגלו עיניו הבחין בכיסא הנדנדה.

קדימה ואחור.

קדימה ואחור

            הכיסא התנודד חרישי כתקתוק אורלוגין.

על משענותיו נחו מרפקים.

גוו עטויי מעיל ריצד למול עיניו,

מונוטוני כדממה עצמה.

 

הגיע

בצעדים

מהירים

אל

הכיסא ועקפו

 

…ראשו התערפל והוא

…נפל קרוע בפישוט איברים

(נדנוד הכיסא פסק).

 

דמות צנומה גלשה חרישית מתוך המעיל ועמדה מעל הלבן הבוהה, הדמות כרעה.

ידיה נשלחו מחליקות לצווארו.

גחן עליו והצמיד שפתיו וראשו לחזהו, ידיו ליטפו את שערות ראשו ברוך.

וסרקו קווים במהמורות שערו הלח.

 

הלבן החל מתעורר.

עפעף! מלמל, פלבל, במבט של סף הטירוף.

התינוק שלח ידיו למטרת היאחזות.

משכו אליו ובקול סדוק לחש:

" אבא " !

 

ידיו של "הלבן" נותרו ללא מענה, עיניו בהו הרחק לתוך עיני התינוק.

גופו הפחית ממשקלו והוא החל טובע.

עיניו חילצוהו ברגע האחרון ונתלו חסרות נשימה בתקרת החדר, נוטפות חלב תינוקות מהביל.

במרחק נשימה.

 

התינוק הביט מחויך לתוך מוחו ובחייכו קמרו כפלי- פניו הזקנות.

"הלבן" הזדקף באחת, נער מעליו את הילוד ושעט אחוז אימה במורד המדרגות. אחריו דידה

התינוק מצחקק בקול ניחר, עתה ניכר כי זקן היה.

הזקן הביט מבעד החלון במורד השדרה וגיחך, קרן השמש הוסטה מן הצרח כאשר הכריז על:

" מט " !