עשב נבט החיים
מהי השתיקה אם לא נבט עשב החיטה,
אבי המזון של נפשך המיותמת – המיותרת,
הקופצת לכאן ולכאן.
הלוך ושוב לבדה, בודדה?
בעולם המייתר את המילה על פני הממון.
באנשים המייתרים את השלום מפני הסטטוס.
באפילת החדר יכול להתבונן
עתה משנשאה הרוח את העננים והצמח קיבל עליו עול מלכות זכה,
ניתן בוודאי להביט אל האופק הפטרוכימי.
הכימיקלים נקשרים לבשרך ודוהרים על פסיך
להתנגשות עם הילד המורד.
המקהלה מלווה אותך מועד,
מלאכי הגהנום מביטים ויורים חיצים אל שמש מתפוצצת.
רגבייך אוהבים בך השכם והערב,
כפי שהפלנקטון ניצוד על ידי לווייתן פשע מכוסה אלמוג.
דורונייך, כולם מתנות אלוהה מפכּות
ומי אתה יודע שהינך?
ניצב שפוף מול תעלת הימים הדולפת.
רגליך כחומר ביד הזמן
הרוח מלטפת אותך בן אהוב, עזוב נישכח
וטוב שכך.
ומלך מלכיך מלחך את צווארך מחפש עורק זמין לשאוב
משקר בהומור, צוחק בוודאות פוליטית.
יש כאן קומבּינה – "אידיוט מושלם".
שוב הוזמנת למסיבת חייך בכדי שיוכלו ללעוג לגבך בפניך.
ואולי אתה מאומץ ביולוגית, על פי חוק כמובן.
הם מזלזלים באוטנטיות שלך.
האם עיינו בשיר?
האם קראו ולו אות.
אות לבאות.
חלומך להיות ראש ממשלת עצמך נגוז,
אתה מיעוט בקרב קואליציית השמד.
מה תעשה? ברח! לאן?
נוס עכשיו מפני עצמך הקודח,
והטלפון?
אם יסמסו ותענה תיטפש.
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה
וכנגד בן אחד דיברה משפחה.
פרח זר מריח את עצמו בחשיכה.
מנווט בדד בתוך צפונות ליבו.
קצת על השיר
- פורסם:
- 12 בספטמבר, 2009 בשעה 10:57
- תגיות:
- הגדרה עצמית
2 תגובות
לטופס התגובות | RSS תגובות | כתובת טרקבק