קפה בוץ בעיניים

"כתוב לפני השינה ובבוקר את הדברים שיוצאים

על נייר לבן.

הנח ליד לשייט על הדף החלק, בלי מחשבה או מאמץ.

בעוד שבועיים תחזור".

הכל יצא שחור.

תרכיז סיגריות מעוכות בקפה הבוץ של חיי.

 

"עושים לך יופי של יחסי ציבור, אבל הם יחסלו אותך,

אתה הכהן הגדול, שאינו מוכן להקריב את מכסת הבשר היומית.

לא נשאב למעגל האלימות, המרעיל את האיזון העדין של חייך.

מהלך כפרה עיוורת במסדרונות צואה.

ברח משם ומהר,

חוץ מזה תמשיך לכתוב עוד שבוע".

 

התייצבתי בשנית עם דברים קודרים ואפלים יותר:

אני חושב להתאבד – "תמשיך לכתוב"

אני שוקע" – "תמשיך לכתוב"

לילה אחד לא יכולתי יותר, התקשרתי – אני נחנק.

"תתכונן, מחר אנחנו נוסעים לים תביא חגורה,

את הכתבים וגפרורים.

אה כן, תאסוף אותי ב 8 בבוקר בדיוק.

 

אספתי אותה ביום חורפי, מעונן, לא גשום.

ישבנו על כוס תה.

אפשר לאכול משהו? – "לא".

ירדנו במדרגות סידני עלי בסמוך לאיש המערות.

 

"תוציא את כל מה שכתבת. שים על הרצפה ושרוף".

לא האמנתי, שאשרוף אך האמנתי בה. 

האש אכלה את הניירות בהיסוס ובהחלטיות.

הכתבים שנעלתי למשמרת בארגז ברזל התפוררו.

 

"לפני שנה הם לא היו נשרפים" – אני יודע.

"בכל פעם שתבוא לכאן תזכור את המקדש שלך.

זה המקום שבו שרפת את השחור, מתוך חייך".

 

עמדנו שעונים על המעקה והתבוננו בגלים

"שים לב לאנרגיה שבים, זה האין סוף.

הגלים באים והולכים בצורת הספרה 8.

יונקים את האנרגיות השליליות

וטוענים אותך מחדש. עכשיו בוא".

 

הלכנו לכיוון אפולוניה עד לצוק סלעי כורכר.

סימנה לי לשבת לידה.

דייג יצא אל המרפסת בכפר הדייגים,

צפה אל הים עם חכה בלי חוט ועשה את עצמו דג.

"הוא בא לראות אם אנחנו מזדיינים, הבאת את החגורה?

עכשיו יש לך משימה:

תכה בסלע ותוציא את כל הרעלים מהגוף,

אחרת הם יהרגו אותך".

מתבייש ממך,

אלך לסלע מרוחק ואעשה את זה שם.

 

שלפתי את החגורה והכיתי בכל הכוח,

קיללתי וצעקתי והים בלע את הכל.

הכיתי שוב ושוב עד אפיסת כוחות,

אך התחושה הקשה לא עזבה אותי –  

"זה לא עובד, אני צריכה להסתכל".

התביישתי לקלל לידה את כל העולם ואשתו

"לא נמאס לך מהאוננות הפיזית והרגשית?"

 

"טוב, אנחנו צריכים לחזור", אמרה.

עמדתי מול הקיר שביני לביני.

 

עשתה סימנים של ללכת – חייב לעשות עכשיו.

מעבר לציניות ולחוסר האמונה,

תפסתי את החגורה והתחלתי להכות בצוק.

בעטתי, קיללתי, צרחתי, ירקתי, נפלתי, עליתי

ושוב הכיתי והרבצתי.

 

עמדה בצד שלובת ידיים על רקע הגלים, מביטה בשקט.

בקריסה נשענתי על הסלע,

החגורה נשמטה והקאתי את מה שלא אכלתי.

אחזתי את בית החזה, הנשימה עלתה במאמצים

נשענתי על המצוק מתעלם משילטי המפולת.

 

מחוג הדלק שלי הורה על היעדר משאבים.

"מנקודת הריק הזו תתחיל להתמלא"

הוציאה לחם טבע מרוח בחלבה ביתית.

אכלתי מעט ולגמתי מהתה.

החגורה המעוכה מוטלת על החוף בלי אבזם.

"תניח לה כאן, סיימה את תפקידה לגביך,

מישהו אחר ייקח אותה לצרכים שלו, אך לא אתה".

 

תראי החול נוצץ.

"בוודאי, כך זה היה תמיד".