לירות בפיל

הבדידות מכה ללא רחם. לבדוק האם הדלת סגורה, להשתין.

מוריד את המים לחצי התורן.

להסתובב בבית להדליק אור, לכבות אור, לכתוב כדי שהדברים יקבלו משמעות.

כל כך שקט עד ששומע את עצמי חושב, פס קול בסרט.

הילוך איטי בין קירות חשוכים. נישען לרגע, מתיישר וממשיך.

לבדוק את הדלת. להכניס את הבקבוק למקרר. הטלפון דומם, המזכירה מתה.

קול תקתוק השעון, טלפון רחוק מצלצל.

 

היא לא תתקשר, חזקה, לא פריארית, קלטה שאני רוצה.

אכלתי אותה. לבד. צריכה זמן לחשוב, הולכת לישון לא בבית

מזהה אותי "כן זה עדיין לא אקטואלי".

 

מדליק ת'טלויזיה לעבור בין הערוצים, יצפאן מצחיק אותי לרגע ודומם.

האם הייתי קשה מידי? איבדתי אותם, או שהם איבדו אותי?

הייתי ישיר מידי, או שהיא מרוחקת ונוזלית?

אינה איתי. גם כשהייתה הייתי לבד.

 

לסגור את התריסים, מתקשרת שאבוא "מחר".

יש נצח עד מחר, האם אנוצח עד מחר?

חש מובס. סיפרתי בכיתה את הרעיון על פיו

"האדם הקדמון שחי במערה עם הציורים על הקירות, היה מורה".

הבשורה יצאה מפי כגשם רענן, המרווה בצחוקו אדמה בקועה.

 

"כמה שנים אתה מלמד?" שאלה שחוזרת על עצמה באופן מטריד.

אחד התלמידים בטון דואג הציע לי להתפטר.

האם הם משלמים על מצבי האישי?

או שמשלם במצבי האישי על מצבם?

 

הם לא אשמים, גם אני לא. אין כאן אשמה רק יריבות.

המנצחים תמיד יהיו הם. משום שהמדכא פחות מוסרי תמיד.

הערת שוליים:

"לשנות את שיטת הלוח והמורה".

לסגור את ברז הגז ולסגור את הדלת. הטלפון דומם.

צעדים הולכים, בחוץ החיים ממשיכים.

תלמידי וודאי ישנים יתכן וחלקם בוכים. אני לא בוכה.

 

"אתה באמת לוקח את זה כל כך קשה?"

כן, אין חצי הריון.

"הימנע מעימותים".

כיצד נלחמים בבוז כשריכוך יביא להתגברותו.

"אתה נחמד, עד שאתה מתחיל לפקד עלינו",

קידמו את פני בהקשב עם כומתות על הראשים.

מפרשים טוב לב כחולשה, לא כולם כמוך נשמה טהורה.

בתחילת השנה הוציאו אותי עם אלונקה, עכשיו אני דיקטטור נאור.

 

"מעולם לא הייתי שנוא יותר מכפי שהייתי אז", כתב אורוול.  

"מצד אחד שנאתי את עבודתה הבזויה של האימפריה, שראיתיה מקרוב

ומצד שני נמלאתי זעם על הבורמנים, שבזו לי והייתי יכול לתקוע סכין

בבני מעיו של…".

תלמיד שאל "אתה מזדהה עם הסופר?"

 

נשלט על ידי ההמון, רק לא להראות פחד.

ללא כל שיקול רציונאלי, רק לא להיות לבוז.

כה נלעג בעיני עצמי, רוצח המצויד בתער.

רוחץ ידיי בכיור מגואל בדם, ניגעל.

אלי עד אנה, מתי אגאל?

חוזר מהעבודה וממלמל "והשוחט שחט".

 

כותב את הדברים, מנציח את בדידותי.

לעמוד מול קהל – המיקצוע הבודד בעולם.

הנפילה גדולה לתוך השקט הרועם.

אוטם את אוזני, לא עומד בכאב.

הגוף קופץ מאדרנלין מעוך.

 

הם מתבגרים, אני מתגבר.

כל גיל התבגרות, מצריך אחריו גיל התגברות.

כלב הוראה.

חלק ממערכת המשמרת ידע, מנציחה עם ומגחיכה אותי.

 

זו נקודת האל חזור.

האלימות שנקטתי הפכה אותי לאיש הרע בסיפור.

זה עדיף מהאיש האומלל בסיפור?

בכל אופן שיך לקוטב הבודד בסיפור.

בקשת רחמים, הושטת יד, קריאה לעזרה.

רגשן, רגיש מידי, אולי כבר לא אני.

להיות שליט זה דבר מחורבן, ידע זאת אך ירה.

 

כלפי מי נעשה העוול?

כשקראתי את הסיפור לראשונה הזדהיתי עם הפיל.

כשלעגו לי הזדהיתי עם עצמי.

התחפרתי ויריתי לכל הכיוונים, חושב שהרגתי את כל החיות.

קנה הרובה מעלה עשן, אך איני חש שימחת ניצחון.

לא חש דבר – רק עמימות.

 

מחפש את הסיבה במוחי, מצאתי מפחד להודות:

מחר לא אעשה להם סגר, אלא חנק!

הם יהיו חייבים לאהוב אותי בסוף.