עֵלי עֵלי

גיבור תרבות, כף יד מושיט אל מסך הכסף השווה זהב.

רוצה להטביע חותם, אך המציאות מטביעה אותו בים צער ממית.

מי אני – כדור הפלאפל שואל.

סושי עליך שמשון.

ת"א צוללת מנסה להגיע לניו יורק.

עגלה עם סוסה, חצירה הופך לטופס טיולים.

 

לצאת מכאן לברוח אל הארץ המובטחת

אל עולם שכולו טוב.

מים עולים ועימם נפערים מעמדות.

יש הנמשכים למלכים ואחיהם נמשכים למטה.

אבטלה-חלחלה-בחילה

במחילה ארצי תני לנו לחיות

וכגיבורי תרבות למות.

 

לוהבי להבות – להחזירו

לוהבי – שמות.

שמו באוב להעלות.

היידעונים מכשפים בכשפים מכושפים יראיי שיר.

למילה יש להם את היחס הנעלה

כל עולמם נטוע בה.

 

פוסע בשדרות רוטשילד, הבתים מצידי הרחוב מגוננים,

הם קירות חדר הילדים.

הבזים החליפו את ציפורי העיר, אך הסיסים

מקפידים להגיע עם בוא האביב בטיסה.

"הו העננים העננים המופלאים" של בודלר.

 

כותב על מה שנפער למרגלות חלונו, מפזמר לא משורר.

אם יש לחן לולייני חוצה את התעלה.

מתגאה שעבר את כיפור כצנחן לוחם, זה עיטור מוערך.

הופגז ברמה, הופגז בסיני לפני חציית התעלה ואחרי יפה ירקוני.

גם איינשטיין התגאה בנגינת כינור יותר מאשר בתורת היחסות.

 

סבו משה כתב על הסבתא בת ה 100 הנאחזת בבנה בן ה 2

על שפת הים הכחול.

אביו יחיאל כתב על כיתה אלמונית.

לאחר הגנרלית עולה על מונית,

בחטף ניפרד מדירתו עמוסת הזיכרונות.

כוננית ספרים רגילה, עמוסת מורשת

מתערסל לצלילי קול אביו הקורא מעומקי המקלט את שירו

הורס השווקים.

 

נותן למחלה את הטיפול, יותר מזה לא מתעסק.

בטורו היומי כותב על החיים, אהבה למשל.

מתפלא על הצעות נישואים בקניון הומה,

על "תני לי יד", המושר על ידי ג'אנגלרים מעופפים

בולעי אש.

 

אריה בד פוסע ביימה של העיר הלבנה.

מסתער על תילי המילים המידבריות

מלחלח אותן ברגש נערי.

צניחת לילה, צניחת יום, גאוות יחידה.

משורר האוגדה של אריק שרון

כותב מכיתה ב', זה לא נחשב.

 

אוהב כשזה עולה יפה. למזלו השורות לא נחות עליו

חוץ מאז כשנערה משכה נער ברמזור אדום.

קיבעה את טיב היחסים עם הממאן לחצות.

 

מוציא ראש ממיי בריכת גורדון:

"כנסו המים צוננים".

יש לך משפט יותר תל- אביבי מזה?

בחתונת ביתך שרת שנסון צרפתי וגילגלת במילים

כמשורר פריזאי.

לשירתך השנזאליזה נראה תפור למידותיך.

 

יכולת בקלילות לשחק "פינות" על גדות הסיין

כעל מדרכות עירך.

עולה בריצה לקומה הגבוהה, המצלמה לא עומדת בקצב.

עיינה מיטלטלת, סורקת את מרצפות הסומסום.

פולשת לסירטון בו אתה חסון, בוטח, אהוב, מנושק.

כעת, סוחב את תחלואיך – סחיבת פצוע.

 

כל כך הרבה השתנתה העיר בימי חייך ואתה צעיר.

מפליא, לא חש כנוטה למות

ובשל כל זאת גיבור תרבות.

מעדנות סוקר מטס ציפורים בודדות,

על השולחן שלאחריך – דרכון מיותם.