בית היתומים הגדול

כשהמטפלת בחדר הילדים אמרה "קבוצת עוגן הולכת לישון"

היה רק ילד אחד, שאמר שהוא רוצה ללכת להורים שלו.

פשוט רציתי להתחלק עם אבא ואימא בחוויה.

אבל המטפלת בשלה "יש לכם דקה להגיד לילה טוב".

טוב, ברור לכם שבשבילי זה היה לילה רע מאוד.

 

כשהתמרדתי ושרתי בקולי קולות, תפסו אותי באוזניים

ונעלו אותי במקלחת להתרעננות.

השקעתי כל דקה בצורה מחושבת בשרפת חורי עכברים

וקשירת זנבות חתולים, אבל כמו במערבון זול

בזמן ששתיתי בבר החליפו את התפאורה והקודים.

זחלתי משם כמו שריד ארכיאולוגי לגזע נכחד.

 

התנועה הוציאה מתוכה הרבה לוחמים מהוללים,

אבל מאחורי כל טייס שנגע בשמיים,

עמדו שלושה אחרים בתור לאשפוז פסיכיאטרי כפוי.

גידלו אותנו מדריכים יוצאיי מחנות

שבליל גשם הוציאו אותנו לחצר, כדי לחשל את נפשנו

ולקרוע אותה לגזרים.

 

בלילה היינו פורצים למטבח מורעבים,

בגדים ומשחקים לא יכולנו לקנות.

רק דבר אחד היה חינם – לעשות פיפי במיטה

ואת זה עשינו בשפע.

את אבא ואימא ראינו למשך שעה ביום

וגם זה היה יותר מידי.

הם היו מהמקימים ואנחנו רצינו רק להרוס.

 

כילדים עזובים פיתחנו הומור אלים, שכלל הוצאת אוויר

מגלגלי מכוניתו של אלוף הפיקוד, רחצה בירדן בעירום

ולבישת מדים.

כשמצאנו טרקטור נטוש חרשנו בו שדה,

בלי להתחשב בעובדה שבאותו יום

ניטעו בו אלפי שתילים של עצי הדר.

במו טרקטורינו יצרנו את הגירעון

של התנועה הקיבוצית כולה.

 

יום אחד כשהפרעתי למורה לכימיה,

מכונאי לשעבר שליימים נהיה מזכיר המשק,

תפס אותי ביד וברגל והטיח את גבי בפראות על בירכו.

אז הבנתי לראשונה שאני גמיש ושנולדתי לרקוד.

חשתי את הדגדוג חסר הפשר בקצות האצבעות

וידי נמשכו למעלה ולצדדים.

הפכתי כוריאוגרף עוד לפני שידעתי שיש מוסיקה בעולם. 

קצת על השיר