אהוד מוצל מאש

א.

מות המשורר גולש באפיקים קשים,

הזרימה שקפאה בנתיביו

האפילה על ליבי.

 

מנכ"ל רשות הרגש הלך לעולמו,

מחזיק את סל רגשותי במושכות ידיו.

מוליך אותי במשעולי חשמל ילדותו.

 

ב.

רצף הזמן נקטע באופן שרירותי,

המרבד נשמט תחת רגלי

אתה שאהבתי נשארת עומד

ואני המשכתי הלאה.

 

טל הערב נשר כהה

ברוש יתום נותר נושם ומחרחר.

שלום לעפרך,

הן נשמתך איננה עוד צרורה בו.

 

בן החיים היית.

לדבר בלשון עבר עלייך – מנוגד לך,

אולם זאת המצסיוט.

 

ארץ שכול אומללה,

שכלה אותך בן חורג לאיבה.

זרע חיים שנבט כנגד כל הסיכויים,

פרי אהוד של דור עקוד.

 

אבוד מול שיפעך.

האומנם ימלא החלל אם בכלל,

שימך עודו ניכלל.

ניכלם, נאלם נוכח שתיקתך.

מנור עורגים, יורים נבוכים

באפילת הקיץ, שהושלכנו לתוכו בכפיה.

היה שלום אין סופי שכמותך.

 

ג.

אהבת המשורר נמצאת בבשרי,

מותכת לעצמותיי.

האומנם ימלא הבכי ייעודו

ואשאר עימו.

 

מתי היינו בעברנו?

אתמולנו כפופים, אחינו אינם

ואנו יושבים מול מים גדולים.

מתבוננים לאופק ויודעים

את שלא נוכל להבין.

 

ד.

מהו העצב, אם שימחה היא צער?

היכן הוא הקסם?

בין השורות, בין ההברות,

ברכות הנשימות.

 

ידעת את סודותינו לפרוט,

על נימינו להקיש.

ברגישות של זר ובחיבה של אח שכול.

 

ה.

תהיה גאה בעצמך,

מילדות אצבע אלוהים בך נגעה.

כך אומרים אלה שמוכרים ממך חלקים.

זה רוע? זה טבע אנושי,

הן אתה אוצר טבע של ארץ מיוגעת.

בין המצעים, עדנה של עניים שכנה בך.

 

ג'ינג'י של נמשים, שמש של חיים

עוד אנחנו שניים משוררים,

לעולם לא נלך להופעה שלך.

ננהל רק שיח של חרשים

אדומי שיער בוערים להשחית,

משוגעי רגש.

 

ו.

תעשיין של געגוע.

עומד מול צער, שוכב עם הדמעה

מתעלס באהבים עם הקודרים בחלומות.

קופץ פנימה וצולל לתוך עצמו,

נבלע אל האינסוף.

נאסף אל אבותיו ואחיו,

השוכנים בו עמוק כזיכרון תעתועים.

 

ז.

לך, לי, לנו.

על החלון ישבתי ובמרפסתך ראיתי

ברוש קרח עולה פורח.

מנץ ירח ומנצנץ,

אתה קורץ – אני קודח.

במוחך עולות מפות דרכים.

 

אין ספור פעמים עשית את הדרך

אל הדף וחזרה ונשארת בחיים,

שבע קרבות מפכים,

לבסוף כרעת, נפלת על ליבך.

מעיין כוחך לא עמד בך להכיל

את גביע צערך.

 

ח.

לא תדע עוד צער, לא תדע מכאוב

זבוב הקיר יתבונן בך וידע כי

לא תדע כי.

עם עוצר נשימה לשלוש דקות ליאות

של הזכרות ב….

וכבר חלף הזמן,

עת פרסומות הגיעה, עת אביב.

והנה סתיו חלף ואתה חלפת

מותיר שלל יפה ממלחמה, מאהבה,

מחמלה ושיברון.

 

ט.

ניפגש תזכור קבענו

בעוד כך וכך שנים, ימים, דקות

שניות הלב.

 

פה איפה שאני עומד.

שנינו, אנחנו לא צריכים קהל

בשביל מה לנו.

נבוא לבושים בערומנו  

ובכיסנו שלל חרוזים מהפנטים.

 

כאן בדיוק בזמן,

כמו שקבענו כך יהיה.

 

במשפט אחד נכלול עבר והווה,

הכונסים לכיס האוויר – העתיד.

מקפלים הבטחה שהופרה

והותכה לשאלה שהושרה, הולחנה

והוגשה בטמפרטורת החדר.

וודאי ניפגש,

ליד המרזבים.

קצת על השיר