נסיבה מקלה

דודתי כעסה על החוקר הצבאי ואמרה

"הוא בכלל נחטף ונורה".

אבל אני את האמת בוודאות זוכר

איך תקעתי לעצמי כדור בשדה-בוקר.

איש לא העלה על הדעת שכך עלול לקרות

כשבבוקר אחרי הקפה יצאתי למדרגות,

בדרכי למילואים עם הנשק ובלי הניירות.

 

אמא צעקה לי כרגיל תשמור על עצמך

לא חשדה במאום וכעת בלבה יש מום.

מהתחנה המרכזית לנגב המהביל

שובל עקבותיי את השוטרים הוביל.

לדרגש סלע ממנו נשקף רק הרקיע

משם הצלחתי אל אלוהים להגיע.

 

מהשחרור עבדתי בעיתון נפוץ בעבודת כפיים

כשכל צמצום העמיס לי עוד על הכתפיים.

עד שחברי הנאמן את הדרך מיהר לי להורות

ואמר אני ואתה שנינו יחד נעזוב ת'עבודות.

וברוב חסדו דן אותי בכך לדיני הטהרות.

 

כי ברגע שעזבתי לאבטלה, נעזבתי לאנחות

ולא התקבלתי לראיון אפילו בבית הקברות.

בלי תעודות לא הסכימו להעסיק אותי חינם.

זה שבר יותר מהפגישות העיוורות,

בהן לא הצלחתי מעולם.

 

ברגע שההחלטה גמלה חשתי הקלה

צחקתי כל כך חזק עד שאימא התעוררה. 

כי אין שימחה כהתרת הספקות,

גם אם זו תובילך לבית הלוויות.

היא שלחה אותי להסתפר, אז יצאתי מסופר.

לא יודע אם זה נכון, אבל יפה מסופר.

 

עם אצבע על ההדק נוסע כגנב

עולה לגרדום בקלילות, שם צלב על צלב.

יורק על מעסיק אטום שבחוות הדעת כתב

"מילא עבודתו לשביעות רצון מעבידיו".

הלוואי שיתהפך במיטתו כשבמיתתי אשכב.

כעת יאמרו עלי "היה קורבן של המצב".

 

והחבר שדן אותי לקבורות – יגיע לגבורות.

אותו תחמן התחתן מזמן, זמן לא רב

לאחר שאת גופי בעפר טמן.

למזלי כבר לא אכתוב לו ביומן,

שבחנוכה ניסע לטיול בצפון ונצא בזמן.

ולא אתקשר אליו בקול רועד

כשאגיע בטעות לטירה לשוק הנודד.

הייתי כנראה קצת מפגר והוא לא שם לב

כי אין לו חברים ולכן עלי עדיין שבעה יושב.