הגברת הראשונה

כשהספינה קרבה לחופי הארץ לאחר 14 שעות הפלגה

הושטתי את ידי אל בין הגלים וקטפתי תפוז.

קילפתי את קליפתו הבשרנית והגשתי את הפלח לפי.

הטעם החמוץ מתוק הרווה את צימאוני למשפחה.

יתום הייתי והאם היחידה שהכרתי

לבשה את דמותה של בעלת הלפיד

שכונתה בפי כל "פסל החירות".

 

הגברת הבחינה במבטי ונופפה לי לשלום,

חיוכה מלא החמלה מלווה אותי עדיין בלילות עקרים,

בהם אני תוהה מי אני.

הספינה התגנבה אל חופי הארץ בחסות החשיכה

ובחצות ירדנו לחוף על כתפיהם של אנשי הקיבוץ.

עוד באותו לילה קיבלתי רובה צ'כי ובלי לדעת לירות כדור

שובצתי לשמור ליד בריכת המים.

בדרך לעמדה בוססתי בחול הטובעני.

 

אלכסנדר זייד, שפיסלו הותך לאחרונה על ידי גנבי מתכת

יחד עם מרזבים, נרות נשמה ופתחי ביוב

ריחם עלי והעלה אותי לסוסתו.

דהרנו – אני ואבי המאומץ בשבילי הפרדסים במשך כל הלילה.

עם שחר הגענו לקצה הפרדס ושם מראש גבעת כורכר

נשקף לעברינו הים התיכון במלוא הדרו – מכוסה עצי הדר ריחניים.

באופק התנוסס פסל החירות והלהבה שבלפידו

האירה חזק יותר מקרני השמש החיוורות.

 

במקום החיבור בין היבשה לים, אליו חתרו השחפים

צמחו תפוזי דם, שניזונו מקצף הגלים.

זייד הסיט את המושכות לעבר הים וסוסתו דילגה מעץ לעץ

ביעילות של כריש נדל"ן מנוסה.

כעבור שעה קלה היינו מתחת לפסל החירות.

הגברת הניחה את הלפיד ואספה אותי לחיקה.

היא חלצה שד חם והשקתה אותי בחלב אם מתוק.

 

המבקרים בסיור המודרך לרגליה התפלאו לראות

את הפן האנושי שבה, אבל אנו לא הופתענו,

ידענו את סערת הרגשות שעוררתי בה.

בצהריים כשהחזיר אותי למעברה הודיתי לו על מתנתו

והוא העניק לי מטחנת קפה ישנה.

"היום אפשר לקנות חדשות, אבל לזאת יש אישיות", אמר

משך בחוזקה את המושכות והטה את גופו לאחור.

הסוסה התרוממה מעט וקפאה בתנוחה זו עד רדת החשיכה.

 

המתנה האחרונה שקיבלתי ממנו היתה גחלילית,

ששיחקה עלי מחניים ותיפסוני בזמן שארבנו לפדאיון.

היא באה עם עוד חברות שזרחו והאירו בייקרות.

שמחתי על המתנות שנתן לי

ועיני נצצו כשני לפידים באפילת הפרדס.

 

קצת על השיר