סונטות ביוקטן
הצמד הטרי יצא למגרש המשחקים, באולם ניגנה עדיין תזמורת השמחות.
החתן הפשיל את ההינומה, הכלה שרבבה את שפתה התחתונה,
באופן ששיווה לה מראה ילדותי. "אני צמא", לחש.
אהובתו מיהרה להשליך את הדלי לבאר ושאבה לו מעורק החיים הפועם.
בני המאיה דיברו על עולם מסתורי וקדום, השוכן במעבה האדמה.
סביב עריהם ניזרעו איי מים קסומים, מפכים בשלל חיים ססגוני:
דגי צבע, צלופחי חשמל, תניני קדם, אנקונדות וגדודי עטלפים שבקעו
מלב המאפליה לעבר הירח.
נהרות מים נמרצים שוצפים במישורים עכורים, סוחפים כל הנקרה בדרכם.
כאן דממה, הפלא מתנהל מתחת לפני הקרקע.
רשת של מערות נטיפים, שדפנותיהן מגולפות – זכר לשונית אלמוגים פעילה.
ממעל שוכן יער עד, שורשיו הארוכים לוגמים ממטמון עתיק וחרישי.
תחת רגליך נעלם לו הנהר וצוללים תרים בנבכיו ומחשכיו.
מותחים חבלים בתוואי, שלא תאבד דרכם בתמרות האבק הבוצי,
המתמרמר כנגד מעופם.
"פאטה מורגנה" של אוויר צלול, נגלית כמים מתוקים, המחליקים
על גב מי – המלח הכבדים.
שיכורים מיופי נתקלו בתגלית מרעישה, מבוי סתום – עמוד בטון יצוק.
ספינות הפירטים של קבלני הבניין הטילו עוגן מתיקרת עולמם המוגן.
פרות-ים שבריריות קידמו פניהם ביציאה אל השפך והשיבו את רוחם.
שחו עימן בעצלתיים זכים ומטוהרים, כמו עברו דרך מסנן משוכלל.
הזוג נכנס חבוק אל האולם, פתיתי נייר הומטרו עליהם מכל עבר והמוסיקה הקפיצה את גופם. כאבותיהם האבודים, בחרו להתעלם מהבריכות האחרות, העגולות, העמוקות, שנפרסו באופן סימטרי,
כעיגול מאיים הפולש אל האוקיאנוס.
בקרקעיתם לא חיו היצורים העיוורים, חסרי הצבע שהתגלו במערות.
ענן גופרית חומצי בריח ביצים סרוחות, דאה שם חשוף וצרב בבשר.
עדות אילמת למטאור, שפגע בכדור ובישר באחת – העידן ניגמר.
קצת על השיר
- פורסם:
- 29 בינואר, 2009 בשעה 10:54
- תגיות:
- אישישה
3 תגובות
לטופס התגובות | RSS תגובות | כתובת טרקבק