צַפְרָא טובה

דויד התקשר,

מנהל הפנימייה,

כן זה עם הסנדלים התנ"כיות

והתלתלים

שיודע ערבית על בוריה.

 

אמר שב 20 יש אזכרה

איך זה יכול להיות

שבאותו יום יש לי אזכרה של מורה

ואזכרה של גננת

זו כנראה טעות נוראה.

 

ביקש שנספר משהו שזוכרים

לא הספדים.

אם כך עלי להתכונן.

משכיב את הבנות,

ניכנס לרכב מתניע את הזיכרונות

נוסע לרח' בלינסון

מחנה ומצמיד את פני לגדר.

 

הגן שומם

את לא שם

נראה שכל רגע תצאי מהדלת

לקבל את פני הילדים.

נפרד לשלום מאימא

תיק האוכל עם המפית ביד

ואני עולה אלייך

לראש המדרגות.

 

בדרך לגן

אספתי פקקים של בקבוקים

עשויים מתכת ובפנים יש שעם

אגרד אותו ואדע

באיזה פרס זכיתי.

 

אני רגוע

הלבישו לי ג'ינס עבה

היום לא תוכלי לצבוט אותי בטוסיק

טעיתי – צבטת בלחי

זה כואב ויש סימן

כנראה שאני עוד לא יודע הכל.

 

בקיץ יושבים ישיבה מזרחית

על הרצפה הקרה

במעגל.

אפשר להרגיש את הקור בפולקעס

קצת חשוך, אוירה רגועה

הכל בסדר- את מובילה.

 

בחורף יושבים על כיסאות עץ

במעגל

את במרכז מקריאה סיפור

על "פרח לב הזהב".

היה היה ילד שאימו היתה חולה

חצה הרים וגאיות והביא לה לבסוף את

פרח לב הזהב.

והיא הבריאה.

עם כל האהבה שהרעיפו עלייך

לך זה לא עזר.

 

בין הגן שלנו לגן השכן מפרידה גדר

אכלו אותה

לנו יש אותך

ולהם אין.

 

מביטה בנו

במבט ששמור רק

לאימהות של ראשי ממשלה.

ואנו מביטים בך מלמטה

כהבטחה גדולה.

 

גשם זלעפות,

מגיעים עם אימא והמטריה לגן

הוא נראה שונה בערב

חגיגי ומסתורי.

כל הילדים עם ההורים

טקס חנוכה קסום

חנוכת מקדשינו גיל ורינה

ממלאים את ליבנו

לילה ויום סביבונינו ייסוב

סופגניות אכלנו אצלך

לרוב.

 

מדליקים נרות, שרים רוקדים,

נותן יד והולכים הביתה בויצמן

פונים לגורדון, בפינת מרטון.

 

גשום בעיר הקטנה

הפסאג'ים ריקים

ריח של פרדסים

אין פלאפונים

אור חיוור מהפנסים

גשם יורד

אני מוגן, לא דואג

אימא תסדר את הכל.

 

בטלוויזיה בשחור לבן – ערוץ 1

סרט על האנגלי עם המגבעת העגולה

הוא מסובב עליה באצבע ומקיש

והופ הכל נעלם.

 

אנחנו בקיץ

מביאים גיגיות מהבית

שלי כחולה, השם שלי כתוב עליה

איזו גאווה

שמים אותן בחצר וצפרָא ממלאת עם צינור

אף קאנטרי לא משתווה לחוויה.

האושר בעיצומו.

 

אחי מנופף לי מעבר לרחוב

מגן נאורה.

צוציק.

מה שאני שכחתי, הוא עוד לא למד.

 

היום התרגשות

אנחנו בחצר וקוראים לנו 

אחד אחד לתוך הגן

הכנה לכיתה א'

הפופיק רועד לי

האם אני מספיק טוב

מצייר צובע, יוצא

הבא בתור ניכנס

איזו הקלה.

 

החברים מתבקשים לחדר האוכל

ארוחת עשר.

כולנו סביב לשולחן

במרכז הסלסילות.

למקומות, היכון, צא

את מכריזה "בתיאבון".

ואוכל קדימה אוכל

כולנו מסתערים

יש, תפסתי את הנשיקה  – עם הריבה.

 

הפסקה

עפים לחצר

מימין ליד המדרגות החבאנו את הגלגלים.

אח, האינדיאנים ירו בי

מהר זרוק לי "כדור הצלה".

יופי הבראתי

נמשיך לדהור.

לובשים את הסינרים של מלאכה

כמו מושכות

ודיו דיו לאורווה.

 

ניגמר היום

אבא בא לקחת אותנו,

שזוף עם בגדי עבודה

אני משוויץ

כי אימא מעבר לרחוב

לומדת תפירה.

 

מגיעים לבניין

איזו הפתעה.

אבא צובע אותו מבחוץ

איזה גובה

זו באמת גבורה.

 

ופתאום אני מבוגר

מתבונן בטלוויזיה

בעצרת השלום שבכיכר

כשרבין מתבונן למצלמה.

רגע,

אני מכיר את המבט הזה

מאיזשהו מקום.

זה המבט שלך

השליו, הבוטח, היציב

מכוון אל העתיד – אלינו.

מיועד לנו – למענינו.

 

לפעמים בחופש היית באה

ויושבת אצלנו במטבח

ושי בן כיתתי הגיע לקחת מפתח

וכנרת עם העיניים הכחולות

שחשבתי שהן – הכינרת בעצמה.

ואורי שבליבו תמיד יש נגינה.

כי הם ילדייך.

ואת – עבורי תמיד תהיי

ארץ ישראל היפה.