נביא הזעם

סורו מלאכי האדמה למתקפת פתע

יגון המתקפה החל מבעוד יום ללא רתע.

את אשר עשו צוררים בניכר לא תדעו כאן עד יקטע יומכם

ועד תנוח חרב מגואלת למראשותיכם.

 

סורו מלאכי אש צאו שלוחים.

קרב הנה המון משולל גזע – נבחר גזע אחים.

 

ללא כל אומר יצאו שלוחים כחץ מכף הקלע הרכוסה,

יצאו עמוק לעבר ממלכה מכוסה.

 

ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ממלכת מאמינים עד בוש.

 

בא יבוא יומכם לא יירתע.

במתקפת פתע, במתקפת פתע.

 

רשע ניפתח לאמור את סוד יקום ניבקע מאש יורה.

 

כל גלי הים חצץ חצץ.

ועז הוא הנשר שלקרב נחפץ.

 

לא עוד אמוש רגלי מהדום פניכם היחפות,

זקוקים ומתחננים לאל מכות.

 

כל מכות רננים נטפו את גזר דינכם, בהישמט פנס הליל על ארצותיכם.

 

אני הוא המולך על גורלכם.

אני.

אני הוא הקובע את דינכם,

להאמין.

אני אשר מחליט אם טוב, אם רע אם תם.

 

קומו לעבר העומרים האשורים בריש גליי נחשף.

רוצו אחי- הגשם אל עבר תהילת אדמה,

אל עבר ניצחון אבנים, אל עבר ממלכת אוויר ומים חיים.

 

חום כבד יורד עלי בני, חום כבד מאפיל את קור לילותיי.

ואתם כאן ואתם אינכם קמים.

חרב למראשותיכם אחים.

ואני

ואני

מותכם.