ניצת האביב הבסיסית שלך

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

א.

אתה מחפש לך את עצמך בין חוחי שתיקה קודרת.

פארסת המידבר מחזיקה לך בעוז את אין ספור ימי הקיץ, ששחקת במלוא פיך.

 

עין ונווה ושדי תרומות, החום פוסע כמלהט, גופך כמקדרה קודחת.

צא, הצץ, הנץ ומקדרה ומחשכה ומחתרה ומסתמה גוללת.

 

גיל היתר הנישבר זנוח, רוח עד המלהט בלהט קורבנות.

נופת אשכולות צופים פורעת רוח, פיסוקי עיניים, פורענות הסוף.

 

טל נשים עדין, טל חטף נחטף כבדיל בשורה גואלת.

הנאהבים דימו נפשם לאבן הקרויה פינת הראש,

גל אבנים ואין מרפא למחלות קדרה וחלד.

 

אין צעקה לעבר ים השלף המרקיע, עת תשקע השמש ותחרוך עיגול קטן אחרון.

יום ראשון ודאי באופק הן הבטיח שיגיע, השתיקה שתיקה ולאם הלאה אין בא אחרון.

 

הנשימה קצובה הסדר מוכתב בינתיים.

אך ניגמר והובאה הארוחה למלך הסלעים,

שוכן לבטח ועדין מאסף את אפרוריות הקיץ המעיק.

 

ב.

סף החידלון הרקיע אל ציפור העיט, קץ המחשכה גונחת מתקרבת.

מטה אדום פורח בירוק, הדובדבן משכיח את ראשו כבדיל פאה נוצצת.

ראש הבקבוק מנתץ את האילן, נישבר הפלסטיק המוחלף.

שוב קודרים ענני החורף – מסביב לגוף הבגד הרפה.

 

הרפה נא את ידי לכתוב על השקיעה, הקשיח את ליבי לקרוא לך קריאת מציל.

הצל נא את חושי לקרב, לנישא במשפטים.

המקום מקום והזמן זמן והמשפט אינו נידחה.

קול מלחש: "עת המשפט כל הדוחק דוחה, כל האומר חוזר, כל השואל עונה".

בפורענות ידי קולי נדם ומתפזר.

 

לחש, לחישה, בחישת הסיר, ברחובות פוסע גוש אסיר.

גוש בשר תחון וחנון, משבע שנים רעות, לשבע לילות כבדים כבעתה.

 

ג.

הישארי והשאירי את המידבר, שוטי בעצמך ועל המים נא ישותו הדגים גאים.

אנא הלך דודך עיניך שושנים?

נובל הכל, נובלת ידי האוחזת בבשרי, אשר סרח כשיבולים.

כמה זמן אחכה לאהבת הזרה?

זר שושנים מונח על קברי הפתוח, כפצע אשר באצבע אלוהים המורה לעברי.

לרגע זוהר גופי בחשכה, לרגע שוכח אני כי אני הוא ורווח לי.

לרגע מחכה אני לעצמי ועוקב אחרי המספר הזר

ומספר לעצמי שאבי הוא העובר לפני.

  

איך אדע אם קופסת הכסף עשויה זהב, איך אחתוך בה ואשבור?

היהלום חזק ממני אך אני ליטשתיהו, למען אראה דמותי

ואני משתעשע כי אני הוא, הוא אני, אני קופסת כסף גדולה.

נמרח והולך לאורך הרחוב, מריח את האספלט הטרי וסופג אותו לתוכי.

אני גדל, אני קטן, נעלם בתוך עוצם האני המתגבש מתוך נימי נשמתי.

הלאן מתחזק בתוך ישותי הנמקה והחידלון מכה באוזני עד זוב טיפת כאב אחרונה.

לאחרונה מתווספת ראשונה.

 

הבאות מצטיירים על כותל המדבר והסרח סורח מאחור.

מאוחר לבכיות המילים אומרות.

זו היד המשתעשעת באני, המעופפת כציפור מחלון לחלון

היא הצועקת לי בשקט "המחר, אנא בוא ונסור אל הגן".

 

אני מלך אני קבצן, למשק כנפי ציפור אני נוצת-זהב.

השובך גבוה, קומתי נמוכה כנחש אעלה במסילה לפני השמיים.

עננים מעטפים נשמתי, ערלת היושנה הוחזרה כעטרה

ואני ניפלט ונופל על גבי עיתותייך, רואה, לא רואה ניסתר אל השמיים.

 

ידיי דואבות ואני עליהם יושב ומדבר דברי נכוחות.

ממשמש ובא אל ישותי כדי לאמר מה נפלא…

כך ישבתי וחשבתי לדרוש את כנפיי ולנסות, אך הים חשב מידבר

ונהפך בינתיים לעמוד ועוד הרבה בסדר עולה.

 

וכך נמצאתי יושב בביתו של הגביר, המרכך את הנוגה שבתפילות,

לעבר קירות היכלי-שוממים.

ואני פוסע בגן לתארו בידיי ואני פוסע בעצב לחופנו בידיי,

נוזל על סנטרי כגשר של שנהב.

בכי חנוק ניטמן בי ואני חושב אותי לגן מופנם, המסתיר את אהבתי

לאדמתי-קדושה.

מטמא את החוץ בהיותי פנימי כל ועיקר.

אך הינה משתלטת עווית על עיני פקוחות והן נפקחות שבעתיים

מבעד אי הנוחות

ואני הופך

           נחות

                בפני עצמי.

ורוח המידבר, הנקנית בחנות צעצועים אומרת לי

שעלי לשלם ועלי לעבוד.

די.

ניסתם הגולל המגלה את הסודות, סודות המידבר.

 

ד.

העד הניצוד, הניצול מן העד לא ישרוד,

יבוסס עד יומו אחרון בדמי סודות מינזרים.

בראש לוחות המודעות נראה כבר התום הנשגב מין הגעת

שהוא תום הנשגב מין התום הנשגב, מין הכבר הנראה לכולם.

ואני מטאטא את עצמי לעברי השני שאני הוא

ואני מאחז בקסמיי- הללויה, נוסק אל עבר זוהר ענני השמש.

מוסתרים מקשי מכונת הכתיבה על ידיי מילים ואריות-ים.

די קודם שוטף כזעקה, עד לקצה ידי המרעידה וניפלט הלוחך

את עקב נעלי השרוכה.

 עקב נעלי השפופה, ברזל עד בלי קץ שיקעתי בו.

כאב איין קץ שוקע ביגוני, כל החלד נאספו ובאו לחשוף מדבר.

 

ה.

מעל ציוותי צלעות המשולש נושקות אפרי הערום כביום היוולדי,

כביום מותו.

אני הראשון מן האפר נוצרתי והוא שם קץ לחייו והתמסר לישותי.

את צופן העתיד ידע רק רגב ורגב ורגב.

ידבק בעצמו זה בזה זה בזה, זה מזה זה מזה. הוא עצמון האלוהים.

האלוהות המופנמת בצייה ובגדי המקפץ בלב מים עמוקים ומבקש מקלט

מזרועות המים המלחכים.

כדרכם של גדיים מקפצת ציפור מעל רגב עפר, שהיה לה למכשול.

מה טוב היותו תחתיי, מה טוב היות הציפור מעליו.

מה טוב היותי מה?

מה טוב, מה טוב היותי?

 

ושלוש נקישות וארבע וחמש נקישות וכל אחת רכה נשמעת

מרוב נקישות קשות

וכל אחת נשמעת כגוססת מרוב זקנה.

"אך נקישות הנצח הן בינינו" זעקת המלך נשמעת.

ושתי עיניו מלבנות כאומרות לשרוף את השררה הדואבת מסביב.

"המסו את הדלת, מייד!" ציווה המלך "למען לא אשמען עוד לעולם".

"המסו את הקרח. קרח, קרח, קרח !" הדהדה פקודה.

לקראת סוף יוותר היום נקווה המלך לרגל נקישות הדלת,

בטרם נקווה עקב נעלי.

נקווה עקבי, ניקוותי כולי עד אחרון רגבי.

הפכנו נהר הזורם במידבר, חמש נקישות הילכה הרוח מעליו.

 

ו.

בעלי העץ גרה אלמנה ישישה ולה חמש בנות אלמנות ישישות.

היא חשבה ישישות וקומתה אמרה תום.

כל ימיה אלמנות, חורגות ואין סופיות נצחית.

זורם הנהר ושוצף והזקנה זרדים ואדים מבשלת.

שואלת הסבתא את התה מי ישתה? האלמנות מחרות אחריה "הזר".

הן זרות, אני זר אלמנותי הן אללי ואין המוחה מוחקן מעלי אללי.

הזקנה סופרת אותי במדי כחולים,

הגלים מספרים אודותיי, בתולים כחולים.

גלגולי, אללי שובך יונים מתנשא ואני הנושא של דאבות הקיץ הלוהט.

הבעות ישותי כבאר מאזניים, כסוס אשר צנח מאפיסת אחרון התרכובות,

בבידלון מצוי היש הנם עדיין.

החידלון על עמודי – נאות מבהיק כאמת.

 

ז.

העימותים קשים, קשה העשב שבעתיים.

הרך הנולד שואל לשמו למען ישכח, איין איש אשר יאמר לו מיהו,

כי אין איש.

הרך הנולד בוכה.

הנולד חושב, פרי מחשבתו פרי בוסר הוא.

החושך יורד על הרך הנולד, החושך מטבעו שקט.

 

רוח התום מנשבת על פני תהומות מחשך עמוקים,

מזרה לשונות אש למען יתפרקו רגבים.

ואתה מחפש לך את עצמך בין חוחיי שתיקה קודרת

ואתה הולך לעבר חוט המשיכה, האדום כאש הבוערת.

אל תוך התהום אתה נעלם, חמש אלמנות שירה גוברת.

האתה כשורה, הקשורה נשמתך, העדיין גופך מאחז בה,

העדיין מאחזת בכשפים?

כל כולו של המרחב אומר ערים שרופות.

עושר הגופות נמצא מאשים, שעת הכושר באה כבר במפתיע.

השקט האומר נצחיות, הפתיע אותך בלי מדים כחולים.

ואתה מוצא את עצמך. יתום ביין חוחיי שתיקה קודרת

ואתה אומר "שלווה".

קול צניחתך לא נשמע כי איין מי…

 

ח.

גלגולים של חציר נעורים, ענות חלושה מצטרפת.

טל הבוקר נצרב אל הדשא, ריחו הכבד עולה מהביל.

השביל המוביל פתוח כספר, הדרך בוקעת מאמצע השביל.

 

ט.

אם רק תקרא לשווא את הסופר הצונח אל המים הרבים,

למה זה תקום כמבכה עליו? אם רק תבין את הטמון בנפילתו.

 צונחים ענני הכובד הרבים על הפתוח הנסגר והולך,

כל הזמן נמצא חולף מול חלון מובט.

 

העין היראה מן המגלב, הרטיבות המביעה רוב צער.

הצניחה הקלה לעבר ים שוטף, צירי השער.

פוסע כמטחווי קשת מעין הסכנה, הזהירות היא אבן בוחן

לכל הרוצה להגיע.

אך עד שיגיע המולך אליו אשא ידי בתחינה – פוסע בינות לסכנה.

 

עת נגע הספר במים, עת נפסקה התחינה,

אסע את ידיי השתיים תחת זרועי הישנה.

הישימון עמום הוא וניסתר, ספורים ימי כוכב.

עכשיו מובטחת ארץ ישנה, ניבט כוחם עכשיו.

הערפל סמיך כלחלוחית, עוטה הוא דוק,

אך הסמוך סמון הוא ונרחב.

נחרב מקדש בטוח וארמון, נופל כוכב.

איוולת בציריי השער, איוולת בנפילת כוכב.

הים השיב את שסופר, אי-שם על הכוכב נסגרת דלת.

 

י.

וראו אנשים הבוץ ניגר אל מרפקו, עת חפן אותו למלוא רוחב ידו.

לבן וחום התלכדו במחשבתו והפכו אחד.

המים זרמו ושטפו אותו מעל ידיו העיפות.

 

הוא זכר את חשכת היום,

אפלולית היום הגהירתהו על האדמה כמחפש מנוחה.

האדמה מעוטפת היתה בברזל שחוט,

ידו נשלחה לעבר עומק אדמה עד זוב דם.

 

אי שם באופק הקרוב קרא הגבר אל מזבח האלוהים הזנוח

ומרט נוצותיו לאחת.

על גבי הדשא הכתום נחו רגליו אוחזות, ממקום שיבתו של החלוק

נראו רגליו כמאחזות.

"אוי העציבוני עיני, מה שאראה לא אדע, לא אדע

והפשר הוא פשר והסוף לא נחתם ומה אני ומה לי בעולם".

 

גופו, עננים מלאו נפח בצמרות העצים העירומים.

הגבר התרחק והלך, אך בזכוכית שמוטה לצד הדרך

נמצא עדיין התרנגול מחייך. 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

קצת על השיר