קרן אף

ערב אחד זה נגמר,

אחרי עמידה ארוכה בשמש והזדכות על המדים,

הריחות ומחסנית הגעגועים.

אתה חותם על השגרה,

אוסף את עצמך ומשחזר את קיומך.

בדרך אל האוטו אתה קל יותר, מצב רגעי,

כי צבא האזרחים לא לוקח שבויים

וכשהדלת נטרקת אתה יודע,

שבמערכה המתקרבת אתה כבר בלי הנשק.

 

נדידת המכוניות בלילה,

מתרחשת צפופה וחרישית, ללא אבק.

ואני צופה בה לאיטי מתוך רכב עובר.

 

מספר טלפונים נשקפת תמונת קרנף.

מבטי ממוקד בקרן שעל ראשו.

הוא וודאי חושב עצמו למוגן,

שריד למורשת דינוזאורים נעלמה.

הוא אכן חזק, אבל ניקטל מרחוק,

ע"י קליע בלתי נראה

ומוטל גוסס בדמו, למען קרנו.

 

האם הקרנף הוא חיה רגישה

מתחת כל כפלי העור

וכמוני מרגישה כל משב

של חיוך עובר, ניטל,

המפיל חלל, ללא כל ניע.

 

יש מרחק בין האגו  –

לגוף הצנום שלו בפנים,

השומר על ריחוק ממראית העין הזאת.

הפגיעה מותירה רישומה על הגוף,

אך הקרנף עצמו כמעט ולא נפגע.

כמו מגן נגמ"ש, מפני מטען חלול.