אתה היית פעם בנאדם?

ישראל – פרחה ממוקדת מטרה.

סימנת אותי, רוצה הלוואה מענק הולדה?

נשמה שלי כפרה, גוזל נשר ניגזל.

"אושר?" – זו קונספירציה שהאשכנזים הביאו מאירופה

מהמחנות.

 

מולדתי – צמח טורף המפיץ ריח על סביבותיו, מושך את צירעת חיי,

המתדרדרת בסולם הסוציו-אקונומי.

שערותיך הקצוצות מעקצצות את רגליה,

באין אחיזה מוטלת על גבה.

מפרפרת בבריכת חימצון לא מותפלת, השולה ממנה את מיציה.

גופתה הצנומה נאספת במגלשת הקצף הורוד אל אלפי פגרי החרק

המכורבלים בפינה לשיפוטכם.

 

מדינתי – דיווה מפורסתמת ב 9.90.

פאם פטאל מסרסת, לדגדג בייצים ולמשוך.

שמש עמך חרצה בי תלמים.

כלב טוב, רגלי, סיבו.

משלם מיסים בזמן, חותם בלישכה באצבע,

כשאת מחטטת באף.

 

בן אדם קצר חיים וידוע סבל מבני הצ'לאולה שלך.

מתהדרת במשרדיך המפוארים, במיטותיך הרחבות, ברחובותיך ההומים.

מתפללת לאלוהי הממון ובפיך אין פת לחם חרבה.

מי שאין לו כסף בעולמך משול למת.

אחד כזה משוחח כאן איתך על כלום שעה ארוכה.

תיבת כינור פתוחה בצל בית אוליגרכי ב 110 מיליון,

קבצן הרחוב מעצים בדמותו פחדים, שהרגשנו בך מילדות.

 

מדענים רוסים מנקים ת'רחובות, עובדים לחילופין בזבל,

או עובדים לחילופין.

יושבים בגן ילדים, מוציאים סנדביץ' ולבן ושותים להנאתם.

הם יודעים לנהל כור אטומי, אבל אוכלים עוד ביצה קשה.

 

כושל למסעדה שאינה מוכרת לי ולשלטונות המס.

הבעלים תשוש – הבנות אשכרה מצצו את לשדו.

הכין לי פצ'ה קוצ'ה לעניים, 15 הדקות של אנדי וורהול קוצצו ל400 שניות תהילה.

מתייעלים, במקום לנסוע למפלי המים עושים זה את זו על האסלה בניאגרה.

"חבורה של מספרי סיפורים לעצמינו, שווה לסך כל הסיפורים שסיפרה לעצמה".

 

עם קריסת השוק הוסרו החסמים האחרונים מלועות מעבידיך,

טובי בניך נותרו צמיתים מרוקני תוכן.

שליטי התרבות והכוח הערימו עלינו ומנעו מבעדנו להסכית ולשמוע.

לעת ערב יושב מול מקרר טלוויזיוני עמוס בקוויאר ומצות.

תרמילי דמעותיי ריקים, אפוני חסכונותיי ניזרו לרוח כהפריה חוץ גופית.

"שלך לחמך על פני המים בבוא הקרב תמצאהו – פיתה סורית".

באין מזור לכאבינו נתנחם על כתף מאהבינו.

במסיבת הפרידה נקרע ת'רחבה, נקפוץ, נרים ידיים "לתת בראש".

 

אפל, אפל

1900 ומאוחר, 2000 וניגמר.

לאחר טיפול בוררות הומס בחומצה בין חריצי המדרכת כחומר דטרגנטי.

אזל כקבלן בניין שחזרו לו הצ'קים ולא הגיע להסדר אלגנטי.

 

לאסי שלך שבה הביתה, מחלונה שדה חיטה גדוש שקיעה – נשקף רומנטי.

חוויה מתקנת, פיצוי על שעות אהבה עניות במחיצתך.

פוחדת מתחנות חיה הידועות. עדיין לא מוצבה, חיה ממספר למספר:

ילדה-בוגרת-מצבה.

באין זיכרון קולקטיבי, המציאה את עצמה מחדש, כסוכנת כפולה ומכופלה.

 

חוצב בבזלת הכאב תעלות, לתוכן אצוק מרשמלו מותך – להמתיק.

"עבורך גם השמיים אינם הגבול אמר דודי ממעמקי כורסת האבטלה".

הקתדרה בלשכת התעסוקה מאפשרת לפקידיה חירות אקדמית,

לייצר דור חדש של עניים-עובדים.

 

מנגנון מנופח מלא בהיעדר, יונה וולך התקשרה

"בוא נשתוק שעתיים ביחד".

התינוק ברחם אימו נדרש להצטמצם, מקצצים במי השפיר.

"נפתח בך מנגנוני אחריות אישית" ליהג קטר עסקי מקרטע

"המגזר הציבורי המיותר" – ננפיק אותו בבורסה במניות.

ילד באילו מניות תבחר- חוג חלילית או סלולאר?

 

כשתגדל נממש את האופציות שלך ונהיה מסודרים.

רץ בכל הכוח ונישאר עומד, מהודק בחגורתו אל המוקד.

צבי אנושי נלכד באורות המכונית, ממתין לחבטה.

בשנייה חי, לאחריה אגזוזו נעוץ בשלג – "כוסה מחשי".

מיתמר ולשחיטה מובל, איש אינו ממלמל מה חבל

כל אחד ברפש דיר-כספו מוטל.

 

"בית הספר כיחידת רווח", המטריקס כבר כאן,

סוללה אנושית, מניעה צעצוע – דוב פנדה מתופף מסין.

מיוצר ממכסי הביוב ונרות הנשמה ונצבע בזרחן ירוק אכיל.

 

עובדי מדינה לא יארגנו הפגנה, יזרקו לבתי התמחוי כנעל משומשת.

מתוספקים בביטחון תזונתי מקודש, המוקדש לכלום מיתוך כלום.

נשלטים גסטרונומית בידי עמותות שבפאיילה חלודה אוגרות

את אוזלת- יד הממשל המתנער מאחריותו הטבעית.

"איננו יכולים" שחים נערי האוצר ועולים על האלונקה בטירונות

"לא יהיו תוספות, תגידו תודה שלא מפטרים אתכם".

קידומים רק לשם העלאת שכר? "נהרוג ובל נעבור",

אך מינויים פוליטיים יצוצו כפטריות לאחר השתנת הכלב.

 

רכבת אווירית של מנוטרלי מחשבה מגואה לגהה.

קהל שבוי, מרוט יכולת התמודדות לא הסכין להתמודד עם הסכין.

אבטיחם הדהוי הותז לתוך מכלול הבלבלה הקיומית.

 

מגרסת הבכירים באה, מכריז דובר צעיר – של נעליך.

מול החליפות מטורזנות הכרס – השפל עיניך.

להחזיר לנדנה את חרב הקיצוץ, אתה שפוי?

עדיף מהזקנה במסדרון לגבות עבור אישפוז כפוי.

 

מנהל הבנק צילצל ואמר שאיני עובד מספיק קשה,

הלביש עליי את כתונת המשוגעים של האוברדרפט.

המינוס ליד הנטו בתלוש מנקר את עיני

"הצבא צועד על כיבתו" שח נפוליאון, אך על כיבתו של מי?

 

באין חברה אזרחית פעילה של 30,000 נהגי משאיות למשל,

נסתפק בהפגנות ממודרות של 2 אנשים אדומים, 3 כחולים ואפור1.

בדידים בגן הילדים.

איגודים מקצועיים – מותג המעביר חלחלה בעמוד השדרה של כל מימשל

אין שמות אגדיים כ"הופה" או לך ואלנסה מהמספנות בגדנסק.

אצלנו יש "הסתדרות" – יציר כילאיים, אנדרוגינוס, ברוקר פוליטי.

לא לבלוע ולא להקיא, רוצים לעזור אז בבקשה מכם

אם כבר אני נאבק לפחות אל תפריעו לי.

 

אם נתמרד נקבל מקל ונארז בוואקום כדג קפוא.

ישחירו את המובילים החברתיים וישליכום למסך שייטרפו.

מענקי הלידה תורמים ליציאה ממעגל העוני אך כאן כל שר,

מצליחן זוטר צועק "אין כמוני.

הרמתי עצמי בציציות שערי, גדלתי כפרח בעריסה.

הורי נחשלים,אותי איש לא העצים.

ביושבי השכונות אחיי אלחם –

ביד קשה יקבלו אצלי לחם".

 

הבינוניים מותשים כאוזון, נושאים בעול, מבקשים רחמי שמיים.

נלקחים לגיליוטינה באישון, כשאני צופה בעוד כוכב שנולד בסלון.

בארץ זבת מעמד כלכלי מולד, הגזרה חותכת ואתה מופרט.

לא יועיל לדמם, תתחנחן לקיסרות מורמת מעם:

"תנו צ'אנס להשתלב ב 1 מ 20 החברות העשירות בעולם".

 

למי אחריות המנהיגים נתונה?

משילים את מסגרת התקציב כקליפה מבננה.

עושים בי קיצוץ רוחבי לאורך ולעומק,

שולחים ידם אל מבושיי ונותנים לחיצה הגונה על ההדק.

 

עבד מדינה, מנהל הבנק צילצל "אתה לא עובד מספיק קשה".

שאל אם לא הייתי מעדיף להיוולד עם כישורים פינאנסים.

חבל"ז עליך – משורר דלפון, פגם מולד, סטייה, חרמן על מילים.

אולי תוותר על זה סטייל: "סוקרטס עזוב ת'רעל, תלה את עצמך".

שוכנעתי – אפסיק לחרוז כשאלן גינזבורג יעברת את שמו

לביל גייטס, ג'וני ווקר, או לסתם איש הולך.

קצת על השיר