משפחה מורחבת – מגבעות ושיקמים לכלניות אדומות

 

Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

פלס"ר "כבוד"!

"אימא תמיד אהיה התינוק שלך" אמר ביום הולדתי.

יומיים הייתי ברקיע השביעי ואחר כך

קיבלתי את מתנת האבן הזאת –

סוכריה שלא נגמרת.

 

אחרי 5 הפלות קיבלתי אותך.

"בייסורים ניתנת לנו", אישר האב.

חשבתי שאם באת ככה, לפחות ישמור עליך.

אלוהים.

הענקתי לך ילדות יפה ולא סיפרת לי,

שפיקדת על קלקיליה.

 

בית הקברות, זה הבית.

מי שרוצה לראות אותי, שיבוא לכאן.

"את לא מדברת החוצה, הכל לבפנים, בפנים".

חסר לי מיליון $ בלב, מה יעזור שאצעק

ישלימו לי?!

 

נפטרת מתכונות עודפות,

כאדם שניכנס לכלא ללא תיקווה לצאת,

הכתם לפתחי רובץ.

מנסה להתאוורר ונצרבת במבטים  

"מה היא עושה כאן?"

"לכי הביתה, הכי טוב בבית – להסתתר".

 

נכנסת לאוטו והוא נוסע לכאן בעצמו

על אוטומט.

יושבת למרגלות עץ גדוע בעציץ בטון.

מספרת לך את הדברים השמחים,

את העצובים אתה יודע לבד.

 

אני אדם מת, מתפקדת כמו מכונה.

זו נכות בלב, מתהלכת עם חומת המיפגע.

דגלי מורכן לחצי התורן, מדדה בשני שליש גובה.

"אני איבדתי בן?"

נועצת בעצב סכין ומסובבת ביסודיות.

 

שומעת רכב ורצה לחלון, אולי חזרת?

בתורנות שמירה תמידית לידך.

אם יום אחד אחותך לא תבוא לא נורא,

אל דאגה נשים יעמדו אצלך בתור,

נבנה להן פינת ישיבה.

 

כאן איתך בגשם, בחום, בקור, במתוק ובמר.

באה לראות שלא זז עלה בשיח,

להדליק אורות ריחניים בחשיכה.

כשאלוהים ייקח אותי – נהיה שניים

כך יהיה לי יותר כוח לטפל בילדים שנשארו.

 

זה שלא יסיים צבא,

שלא ייסע לטיול הגדול, שלא יביא לי נכדים

אופף אותי בזיכרון.

.

.

.

אבינו תעשה לי נס

כשקיבלתי ת'הודעה הבנתי

שאני הולך לאבד אישה.

היתה בריאה כמו שור,

מסתבר שאהבה אותך יותר.

החמימות שבינינו הומרה בכאב האובדן

– רגע רגע, שעה שעה.

 

אחיך איבדו בו זמנית אח ואבא.

נתמך בעץ נטוי, סדוק מזעקה המאיימת לפרוץ.

לא מנפנף בזה שאני אב שכול – מתבייש,

לא הצלחתי לשמור על הילדים שלי:

"קום בן, לא מתאים לך לשכב כאן

קום ילד שלי בוא הביתה".

 

יש לי 2 בנות ו 2 נכדות שאני משוגע עליהן

אבל אין דבר יותר חשוב לי ממנו.

בבוקר רץ אליו, לראות ת'קבר.

בשבילכם זו אבן – בשבילי זה הילד שלי

רואה ת'פנים שלו, ת'חיוך שלו.

 

לא היית בן- היית חבר בוגר,

בא אלייך כל יום, למעט כיפור.

הילד שלי איננו? זה לא נתפס.

לא עונה, אבל אני משוחח איתו

"חמוד אל תשים לב לאבא המשוגע,

תתעסק בדברים שלך".

מי יטפל בך אחרי,

מה ייעשה בכל התמונות והאלבומים?

אוסף כסף לגנן, שיבוא כל יום,

שם בצד אסימון ושקל, למקרה שתקום.

 

שעון תקוע מראה את השעה הנכונה

פעם בשנה – ביום הזיכרון.

מגן משמאל וחוטף מימין,

הכלב החי משקה את האריה המת.

ג'פטו היה מגלף אותך שנית מפלדת אל חלד,

המחרטה חורקת בעץ הזית כתקליט סדוק.

 

נשוי לאימך 45 שנה, לא תביא לי מתנה?

אולי תבוא לי בחלום.

באת, חיבקת, צעקתי לאשתי,

ידעתי שלא מוחשי ואכן מהדלת יצאת.

 

בתוך המשפחה הגרעינית

בודד כשקד במרק – מזוקן לציבור.

הם קמים עלייך להצחיקך,

מה כל כך משעשע כאן?

עצבוני תקוע בהם כקוץ.

.

.

.

שיקויי נסיכות במעוז

דפיקה בדלת, בארץ שלנו זה אומר רק דבר אחד.

מתבוננת מבעד לעיינית המנפצת את חיי.

הילדים הלומים על המיטות בחושך

ואני צריכה להסביר שאבא מלאך.

"אימא מלאכים מתקשרים?"

לא!

 

משחקת תפקיד כפוי – אלמנה.

בוחנים את תנועותיי, תרים אחר עייני

קהות החושים חודרת מבעד

עדשות משקפי השמש.

 

רצינו 6 ילדים, הפריעו לנו באמצע.

ילדך מחבק את המצבה, מצמיד פיו ומנשק.

"בואי נשחק בחיילים".

לא בא לי.

הוא מאוד צבאי – יש אצלו רעים וטובים

אויבים ואוהבים.

"אימא מי מנצח הטובים או הרעים?"

הטובים.

"אז למה ניצחו את אבא?"

 

הילדים, הם התרופה והכאב.

פיספוס – אין להם הרבה איתך,

לא זיכרונות ולא תמונות.

הנה הקטן הביא ת'חרב שלו,

שתיתן לו כוח.

 

זה תופס אותי במקומות היום יומיים.

דוקר בנקודות, בתחנות חיים פשוטות:

ימי הולדת, שבתות, ערב חופשי.

קח פס הביתה להתקלח ואסניף את מדיך,

המוצדקים ממלחמות ישראל…

 

ביום טרודה בעבודת הילדים,

בלילה נאכלת ממחשבות:

איך אתה לא רואה את הנסיכה שלך

בבגד הגוף?

 

הבייביסיטר ישנה במיטה שלי

כשהלכה נכנסתי למיטה חמה.

כבר קשה לי לזכור אותי לפני המוות,

מהצד הריק במיטה קשה להתעלם.

 

כשהייתי משכיבה ת'ילדים היית בא

בקולך הרם, מחלק סוכריות,

מבלגן את הסדר – מן אבא שכזה.

"האלו האלו אבא".

 

המשכתי לבנות את הבית שלנו,

להמשיך היכן שניפסקנו.

זה הרגיש…

קצת כמו להשאיר אותך מאחור.

 

מה הסבירות שצרור לא מכוון

יפגע בניצרת ליבי המוסלקת

תחת האפוד הקרמי שלי

ואתפוצץ.

 

בקופסה שמרתי חפצים שלך, עם ריח.

כף היד המטפלת בעץ וברזל –

אחראית לפגניני ולפשעי אנוש.

 

מצבת כח האדם הבייתית,

נותרה ללא רוח חייך.

סדר הכוחות ניסדק, החסר קנה בנו אחיזה.

בשיבעה אביך חיבק ולחש

"תפתחי פרק ב' ואנחנו נבין".

במטח אחד הפכתי מאשת איש לאישה,

אך גם במערכה השנייה

אתה תישאר סחוף הרוחות…

לשבט ולחסד. 

 

קצת על השיר